כניסה לחברים רשומים



אלוף גיורא איילנד, המיועד לראש המועצה לביטחון לאומי, משרד ראש הממשלה
"השינויים בסביבה האסטרטגית"

שני גורמים משפיעים על מצבה של מדינת ישראל ועל החוסן הלאומי. האחד הוא שינויים שקורים בטבע המלחמות או בטבע הסכסוכים המזוינים, והאחר הוא הזירה הבינלאומית וגם היא יותר קונקרטית בהשפעתה על המזרח התיכון ועל ישראל בפרט.

באשר לטבע המלחמות, אפשר לראות שמאז סוף מלחמת העולם השנייה או במושגים שלנו פחות או יותר מאז סוף מלחמת יום כיפור, אפשר להבחין בשינוי בטבעם של רוב הסכסוכים האלימים ממצב טבעי של מלחמה קונבנציונלית טוטאלית בין מדינות, למצב של עימותים נמוכי עצימות בין מדינות לבין ארגונים. סוג הסכסוכים הישן לא נעלם לחלוטין, אבל יש תהליך של עלייה במספר הסכסוכים מהסוג השני, שגם מורכבותם הולכת וגדלה. המלחמות בעת הנוכחית קורות במקומות בהם ישנם אזרחים, ולא בשדה קרב רחוק שבו צבא נלחם נגד צבא ובסופו של דבר הצבא היותר חזק הוא המנצח. האזרחים הם מרכז הזירה מצד אחד והם גם במידה רבה הגורם העיקרי שמנסים להשפיע על התודעה שלו, על המורל שלו, על התחושות שלו, וכתוצאה מזה גם על הלחץ שהוא יכול לייצר על ההנהגות שמעליו.

בנסיבות אלה נוצרות בעיות רבות שלא היו קיימות בעבר. השאלה הקונבנציונלית בנושא מודיעין היא "איפה האויב". שאלה זו חשובה גם היום אבל כיום חשוב יותר לדעת מי האויב.
העובדה שהמלחמות קורות במקום בו ישנם אזרחים, מעוררת הרבה מאוד שאלות חדשות באשר להוראות פתיחה באש, עקרונות מוסריים ותחושת האוכלוסייה במצבים שונים. שאלות אלה מתעוררות במקרה שלנו בו האוכלוסייה שלנו והאוכלוסייה האחרת הם חלק מאותו משחק.

הבט נוסף הוא עליית החשיבות של הלגיטימיות הפנימית והחיצונית של הפעולות. בתקופת מלחמת לבנון למשל, המגבלה היותר קשה על חופש הפעולה שלנו, הייתה לאו דווקא היכולת הצבאית, אלא מידת הלגיטימיות הפנימית או החיצונית למהלך כזה או אחר. אם נשאל את הפלסטינים על מה הסכסוך, בדרך כלל נקבל תשובה אחידה, שהמילה כיבוש תהייה בה כנראה מילת המפתח. בישראל נקבל תשובות מגוונות, שהן אולי דבר רצוי במדינה דמוקרטית. אבל אם תשובות אלה הופכות להיות גם חלק מתשובות שנותנים כלפי חוץ, יכולים להיווצר בקיעים במידת הלגיטימיות החשובה לחלק מהפעולות.

מדינות קטנות כמונו ואף מדינות גדולות כמו ארה"ב, והארגונים נגדם אנו נלחמים, ערים לעניין הלגיטימיות. אנחנו הבנו את הנושא באיחור. לא רק הפעולה הצבאית הישראלית לפני חצי שנה גרמה לחמאס לשקול ברצינות את האפשרות ל"הודנה", אלא גם הדיונים באיחוד האירופי על האפשרות שיכריזו על החמאס כארגון טרור. משמעותה של הכרזה כזאת הייתה עצירת כספים, עצירת חלק מהפעילויות האחרות והגבלת מרחב התמרון.

המרכיב השלישי של מלחמות קטנות יותר ולאו דווקא בין מדינה למדינה, קשור לקושי להגדיר את התכלית האסטרטגית. ההגדרות הישנות של כיבוש שטחים, מניעת כיבוש שטח על ידי האויב, הריסת יכולת צבאית של האויב, היו יחסית פשוטות ומדידות ואפשרו דיאלוג פשוט יחסית בין כדרג המדיני לדרג הצבאי. המציאות היום היא כמובן מסובכת יותר בעניין. הגדרת התכלית הופכת להיות מורכבת יותר ודורשת דיאלוג מורכב יותר ושונה בין הדרג הצבאי לדרג המדיני.

האתגר הרביעי הוא אולי הקשה ביותר, והוא נובע מפער מובנה ועמוק בין ציפיות דעת קהל לבין היכולת של המערכת הצבאית לספק את הסחורה. קיימת ציפייה שהעימות או המלחמה יסתיימו מהר. המלחמות כיום, כמו מלחמת לבנון, מלחמת וייטנאם והמלחמות באפגניסטאן ובעיראק למשל, הן מלחמות ממושכות. ציפייה נוספת שאינה מתמלאת היא למיעוט נפגעים. ציפייה אחרת היא לפעולה ללא פגיעה באזרחים חפים מפשע. הבעיה שבמלחמה בקרב אוכלוסייה אזרחית אי אפשר להימנע מפגיעה באזרחים. הבעיה היא לא רק בפער בין ציפיות דעת הקהל לבין יכולת הצבא לעמוד בהן. הפער נעשה גדול יותר כאשר, בתחילת המערכה, כתוצאה מלחץ פסיכולוגי, דרג פוליטי בכיר או דרג צבאי בכיר, נוטה להבטיח שלא ייפגעו חפים מפשע. כאשר מתברר שהמציאות שונה, קיים חשש לפער של אמון.

באשר לזירה הבינלאומית, ארה"ב מעצבת את סדר היום העולמי. מעצמה זו מוכנה להשתמש גם בכוח כדי לכפות הסדרים, והדבר נכון לגבי כל ממשל אמריקני. להגמוניה זו יש התנגדות לא מיליטנטית שעדיין אינה מסוגלת לשנות את המרכז מצד מדינות כמו רוסיה, מדינות אירופה הישנה ובעתיד תהייה התנגדות גם מצד סין. ישנה גם התנגדות בעלת אופי הרבה יותר מיליטנטי, שההגמוניה האמריקנית יכולה לסכל אותה. המתח הזה בין התפיסה האמריקנית המנסה להשליט הגמוניה לבין ההתנגדות לה, אולי היא התופעה העולמית החזקה ביותר.

תופעות נוספות שהן חלק מהמציאות העולמית הן הגידול בכוחם של ארגונים שהם לא מדינות, כמו ארגוני טרור, אבל גם ארגונים אחרים, כמו אמנסטי מצד אחד ומיקרוסופט מצד אחר. ארגונים אלה מנסים להציג את הדברים שעל סדר היום העולמי לפי מערכת הערכים שלהם. מדינת הלאום היא עדיין הגורם החזק ביותר, והיא יותר חזקה גם מארגונים כמו ארגון מדינות אפריקה, הליגה הערבית והאיחוד האירופאי. בדרך כלל האינטרס לאומי גובר. ישנה לגיטימציה הולכת וגוברת להתערב בסכסוכים, והמרכיב הנורמטיבי הוא המרכיב שלפחות בו משתמשים על מנת להצדיק מעורבות בינלאומית הולכת וגדלה.

מעורבות זו קיימת גם במזרח התיכון ובפעולותיה של מדינת ישראל. למשל, אחרי מבצע חומת מגן, כאשר היה רושם שישראל עשתה פעולה שלא תיעשה במחנה הפליטים בג'נין, הייתה הסכמה בעולם כולל ארה"ב שיש צורך בוועדת בדיקה בינלאומית שתבדוק את הפעולות שלנו.
נראה שתופעה זו תלך ותתחזק. במזרח התיכון יש התנגשות בין תפיסת העולם שארה"ב מנסה להוביל, המבוססת על כל הערכים המערביים, כמו הזכות של אדם לחופש ולחיפוש אחרי העושר מצד אחד, ובין תרבויות אחרות הרואות את הגישה הזאת כגישה מסוכנת. התנגשות זו קיימת בחלק רב ממדינות ערב הנתונות מצד אחד ללחץ אמריקני שמשמעותו יותר דמוקרטיזציה, פחות תמיכה בטרור מצד אחד, ומצד אחר ללחץ של איסלאם קיצוני מאיים. לחצים אלה מקשים על השלטון גם במדינות המתונות יותר.

בארה"ב ישנה הבחנה ברורה בין ההתייחסות לצרכיה הביטחוניים של ישראל לבין נושאים פוליטיים. ארה"ב מחויבת לסייע לישראל בתחום הביטחון גם אם סיוע כזה עומד בסתירה לאינטרס אמריקני קצר טווח. מחויבות זו היא יציבה ועקבית והיא אפילו חלק מאתוס אמריקני. ואולם, מחויבות זו אינה קיימת בנושאים המדיניים. בבחינת ההיסטוריה של מדינת ישראל, מאז מלחמת סיני, דרך הסכם השלום עם מצרים, המשא ומתן המדיני עם סוריה ועם הפלסטינים, אפשר לראות כי העמדה האמריקנית ביחס לכל נושא מדיני היא הרבה יותר מאוזנת. גם באשר לצעדים החד-צדדיים של ישראל, צורך ביטחוני זוכה להבנה ובמידה רבה גם לגיבוי. אם לפי התפיסה האמריקנית הצעדים נובעים מצורך אחר, העמדה האמריקנית תהייה במקרה הטוב הרבה יותר ניטרלית.

שני משתנים עיקריים יקבעו בסופו של דבר את מצבה של מדינת ישראל ואת יציבותה החיצונית. האחד הוא המערכה בעיראק, ותפיסת סאדם חוסיין שיכולה להיות אפיזודה חולפת או גורם מעצב, אבל אין ספק שיש לה השלכה יותר חזקה מאשר לאירועים אחרים. המשתנה האחר הוא ההתקדמות במסלול הישראלי פלשתינאי, שהיא לא רק חשובה בפני עצמה, אלא גם משפיעה על ההסתכלות של מדינות הסביבה כמו לבנון או סוריה.

אפשר לומר שיש שלוש בשורות טובות ושלוש סיבות לדאגה. ואלה שלוש הבשורות הטובות:
§ הקו הפרגמטי שהלכה למעשה משלים עם קיומה של מדינת ישראל מתייצב ומתחזק. גם הסכמי השלום עם ירדן ועם מצרים יציבים.
§ יכולת ההרתעה של ישראל, לא רק כנגד איזה שהיא מלחמה עתידית, אלא במלחמה יומיומית בגבול לבנון ובמקומות אחרים לא נשחקה.
§ התמיכה האמריקנית בביטחונה של מדינת ישראל המשליכה גם על היבטים רבים אחרים.

מול אלה יש שלוש סיבות לדאגה:
§ עצם קיומה של מדינת ישראל פה ובוודאי כמדינה יהודית, אינו מובן מאליו, וכבר ראינו את זה בהרבה מאוד בהתבטאויות בתקופה האחרונה.
§ הסכנה של הטרור הממשיכה לכרסם וזה לא בהכרח רק על הפלסטינים. יש מספיק ניסיונות גם ממקומות אחרים.
§ איום הדמוגרפיה ואיום הגרעין האיראני.

  גרסה להדפסה
הדפסשלח לחבר

עוד בנושא זה

עבור לתוכן העמוד