כניסה לחברים רשומים



מר זבולון אורלב, שר הרווחה
החברה הישראלית עומדת בצורה מרשימה ומעוררת כבוד במבחן הביטחוני. התקפות הטרור הבלתי פוסקות בלב הערים לא מוטטו את החברה בישראל והאזרחים ממשיכים כמעט ללא הפרעה בשגרת יומם. אבל צר לי לומר שאין הדבר כן בכל מה שקשור בחוסן החברתי. לא הגענו לקו האדום, לעניות דעתי חצינו אותו. כיום תחזית העוני מחושבת על פי הכנסות ולא על פי הוצאות. אולי המנכ"ל החדש שבחרנו ישנה את השיטה. בשעה שעל פי הנתונים לשנת 2003 כל משפחה חמישית חיה מתחת לקו העוני, כל אזרח רביעי חי מתחם לקו העוני וכל ילד שלישי חי מתחת לקו העוני. אגב, קו העוני של ילד למשל זה שאין לו ספרים ואין לו מספיק תזונה, הוא לא יוצא לטיולים, אין לו פינה משלו, אין לו את תמיכה והוא לא יגיע לתעודת הבגרות.

בנסיבות אלה אני חושב שחצינו את הקו האדום. לפי מדד ג'יני הבודק את התחלקות ההכנסות, בכל שנה יש גידול של קרוב ל- 2% בפערים בהתחלקות בהכנסות במדינת ישראל. לפי הנתונים העניים במדינת ישראל מתרחקים מקו העוני בין 7% אחוזים ל- 12%, תלוי באיזה עשירון, ואני חושב שחצינו את הקו האדום. חציית הקו האדום מאוד מסוכנת, כי היא עלולה לפגוע בלכידות החברתית ובחוסן החברתי הפנימי שלנו.

הסכנה הטמונה בשינויים החברתיים, היא שרובם נעשו בהיסח הדעת וללא דיונים. הסכנה היא בכך שהצעדים הכלכליים החריפים שננקטים, מעוגנים באידיאולוגיה כלכלית שמרנית שאינה מבקשת לפתור רק את סוגיית הגירעון או אי היציבות במשק, אלא גם לשנות את המדיניות החברתית ולערער את אחריות הממשלה ואת ערכי הערבות ההדדית, השיתוף והאחריות. צעדים אלה מבקשים לערער על התשתית הערכית של מדיניות חברתית הכוללת תחומים כגון רווחה, חינוך, בריאות, קליטת עלייה ודיור. כדי להצדיק את המדיניות הכלכלית הזאת, אז מכפישים את מדינת הרווחה ומבקשים להציג אותה כחסרת אחריות, כבזבזנית, ואת מקבלי השירותים והגמלאים כעצלנים וכרמאים. שמענו שיש כאלה שלוקחים גמלאות שלא מגיע להם והם מפונקים והם נצלנים וצריך לחנך אותם מחדש לתעסוקה, שלכאורה היא קיימת ממש בשפע וכל מי שרוצה לעבוד יכול מחר להשתבץ בעבודה ותשלומי העברה ביניהם הם לא ביטוי לאחריות ממשלה כלפי אזרחיה, אלא דווקא מדיניות של חוסר אחריות, המשמרת את העוני והקצבאות גורמות לעוני במקום להציל מעוני. המדיניות הזאת היא בעיניי הביאה את מדינת ישראל לחציית הקו האדום החברתי.

אלה שנשענים על המדיניות הזאת, מאמינים במדיניותה של תאצ'ר שאמרה שאין דבר כזה חברה, יש רק יחידים ומשפחות. מדיניות כזאת גורמת לאזרחים להרגיש שהמדינה אינה אחראית לגורלם, ואם כך, גם הם אינם אחראים למדינה. אם אדם בעל הכנסה לא מוכן לגלות אחריות ולהפריש מהכנסתו לנזקקים, גם לא יהיה מוכן לגלות אחריות בתחומים אחרים כמו משירות ביטחון. השבר במדיניות החברתית מסוכן מאוד ומעורר בקיעים קשים בתחומים החברתיים ואני צופה סכנה רבה מאוד. הואיל ובעיית העוני עמוקה מאוד, עלולות קבוצות שלמות באוכלוסייה לעורר מרי אזרחי ולא להשתתף באחריות הלאומית ובאחריות החברתית הכוללת. בחודשים האחרונים יש יותר ויותר דיונים בסוגיית מדיניות הרווחה, המדיניות החברתית והעוני. דיונים אלה הם בהחלט חשובים בעיניי, כיוון שהדיאלוג אני חושב גם הוא חלק מהתרופה.

נאמר כאן נכון על ידי קודמיי, שסוגיית העוני במדינת ישראל אינה חד-ממדית. זו אינה רק בעיה של הכנסות, של קצבאות או של עבודה, אלא בעיה רב-ממדית. אין לממשל הישראלי מערכת המטפלת בסוגייה הזאת כמערכת וכל משרד מטפל בעניין שלו. הגיע הזמן לראות בסוגייה הזאת בעיה לאומית בעדיפות עליונה. אני מציע להקים מועצה לאומית למלחמה בעוני. לא עוד ראשות, לא עוד תאגיד סטטוטורי, אלא מועצה לאומית שתוקם על פי החלטת ממשלה, שתאסוף את כל הנתונים מכל משרדי הממשלה, תעשה בהם אינטגרציה, תשתף את כל הגורמים הממסדיים, את האקדמיה, את המגזר השלישי, כדי לגבש תוכניות לאומיות, כדי להבין השלכות של החלטות שונות וכדי למנוע פגיעות רב-ממדיות במשפחות מסוימות.

גם הפיצול הרב במוסדות הטיפול החברתי למול הריכוזיות העצומה של האוצר, מונע טיפול יעיל. מועצה כזאת תפעל לצמצום ממדי העוני והפערים החברתיים אשר בעיניי מסוכנים לא פחות מתחולת העוני ולגיבוש אסטרטגיה לאומית רחבה למאבק בעוני.

  גרסה להדפסה
הדפסשלח לחבר

עוד בנושא זה

עבור לתוכן העמוד