כניסה לחברים רשומים



מר מאיר שטרית, שר במשרד האוצר


יותר ויותר אנשים עוברים ממצב של עבודה למצב של חיים על חשבון המדינה. התפתחה תרבות של "מגיע לי", של "המדינה אחראית על הכל". מה קרה לאחריות האישית של האנשים? המצוקה האמיתית היא אובדן האחריות האישית של האנשים לגורלם. זה הסימפטום החריף ביותר של המצוקה. כאשר אדם מאבד את האחריות לגורלו, הוא לעולם לא יצא ממעגל העוני. אף על פי שהקצבאות עלו כל שנה, ממדי העוני גדלים וכן הפערים בחברה הישראלית בין עשירים ועניים. אם הקצבאות היו מסייעות לפתרון הבעיות, מספר החיים מתחת לקו העוני היה יורד והפערים החברתיים היו מצטמצמים.

המצב הפוך דווקא בגלל הקצבאות. מדינת ישראל, מתוך פופוליזם טהור, הביאה לכך שהעול המוטל על כתפו של העובד מגיע היום ל- 9% ויגיע כנראה ל- 17% מהשכר ברוטו של כל עובד. חובתה של המדינה לדאוג לחלשים שבתוכה, לאלה שאינם יכולים לעבוד, לחולים, לנכים, לקשישים, ולא לאלה שיכולים לעבוד ומעדיפים לשבת בבטלה בבית ולקבל משכורת מהמדינה. ב - 1970 כל הקצבאות שהמדינה שילמה במחירי 2003 הגיעו ל - 190 מיליון שקל. ב- 2002 שילמה המדינה קצבאות בהיקף של 50 מיליארד שקל. 50 מיליארד שקל שווים ל - 12 מיליארד דולר בערך. אנחנו מבקשים 2 מיליארד דולר לסיוע ביטחוני מהאמריקנים כל שנה, מוכרים את כל התעשיות שלנו כי אין כסף לממן תעשיות בארץ וקונים את החגורים, את הבגדים ואת כלי הנשק מארה"ב. אפשר לפתוח את התעשייה, לייצר בארץ ולקנות את מה שאנחנו רוצים בארה"ב או במקומות אחרים. האם יש מנהיגות המוכנה לקבל את ההחלטות האמיצות בכל עניין, בכלכלה, בחברה ובדמוגרפיה?

הפתרונות שהציג ד"ר שיינין אינם חדשים. ב – 1997 העברתי את חוק יום חינוך ארוך בכנסת בשיא הקיצוצים. לפי חוק זה המדינה צריכה להפעיל את כל בתי הספר ואת גני הילדים משמונה עד חמש אחרי הצהרים ולתת לילדים בבתי הספר את החינוך הפורמלי והבלתי פורמלי. בשנה הראשונה כבר קוצץ חצי מהתקציב שהוקדש לנושא. היה צורך לפטר כמה אלפי מורים, אבל מפחד הסתדרות המורים לקחו חצי מהתקציב ומנעו את פיטורי המורים. החוק נכנס להקפאה עמוקה להרבה שנים והוא אינו מיושם. יחד עם זאת, הבעיה אינה תמיד כסף. תקציב החינוך במדינת ישראל הוא הגבוה ביותר בעולם במונחי התל"ג הלאומי והציבורי. הבעיה שמכל שקל רק חצי שקל מגיע לתלמידים בבתי הספר. חצי אחר מבוזבז על מערכת בירוקרטית רחבה מאוד, לא נכונה ומיותרת. אותו תקציב היה מאפשר לממן לא רק יום חינוך ארוך, אלא גם את כל יום החינוך. זאת אם משנים את מבנה מערכת החינוך.

הציבור הנושא על גבו את הנטל, צריך להשמיע את קולו ביום הבחירות. אחוזי ההצבעה בבחירות האחרונות לכנסת ובבחירות לרשויות המקומיות נמוכים. מה הפלא שאלה שכן מאורגנים, שהם פנויים ואולי לא עובדים, מגיעים לקלפיות ומשנים את כוחם הפוליטי ההולך וגדל. מספר התלמידים בחינוך החרדי הוכפל בעשור האחרון. מספרם בחינוך הממלכתי והממלכתי דתי לעומת זאת ירד ירידה משמעותית. מקור העלייה במספר התלמידים בחינוך החרדי אינו רק במספר הלידות. אין לי התנגדות למשפחות מרובות ילדים, אבל צריך להעניק להם חינוך. כשנוצרת מערכת שבה אפשר לקבל קצבאות בקלות, יש הרבה הונאות ולדעתי הן מגיעות להיקף של מיליארדים רק בתחום הקצבאות. יש להקים מערכות שימנעו את ההונאות כדי לחסוך כסף מהקצבאות למטרות חשובות יותר.


בארץ קל מאוד לחיות בלי לעבוד. רמת אכיפת החוק במדינה נמוכה. בתחום התכנון והבנייה למשל, 70,000 מבנים בנויים ללא רשיון. כשר משפטים, ניסיתי להקים את היחידה לאכיפת חוקי התכנון והבנייה הלאומית.

הייתי היחידי שהצביע נגד גדר ההפרדה. חשבתי שצריך לבנות גדר חברתית וכלכלית לאורך הקו הירוק. במקרה כזה איש לא יוכל לטעון שהגדר פוליטית ולתקוף אותנו על זה. גדר כזו תהייה יותר זולה, יותר מהירה, ותביא לשקט ולכלכלה נכונה. לצערי היה רוב מוחלט נגדי. אמרתי שהגדר, כפי שנבנתה, תסבך אותנו עם הפלסטינים, עם האמריקנים ועם האירופאים, ולצערי כך קרה.

אני שומע שרים מציעים נסיגה חד צדדית. אני שנחשב כמתון בליכוד, מתנגד בכל תוקף לנסיגה חד צדדית. זה עוד פתרון וירטואלי. אם ניסוג נסיגה חד צדדית נוותר על שטחים, ונישאר עם המלחמה. לדעתי לא צריך לברוח מהפלסטינים, אלא לשבת אתם, ואם אנחנו מוכנים לוותר, יש לעשות זאת עוד היום. יכולנו לעשות את זה לפני 20 שנה. הרי בסופו של דבר תקום מדינה פלסטינית, ואין כל סיבה לענות את עצמנו ואת הפלסטינים? הבאתי את התכנון והבנייה כדוגמה. אני יכול להציג אלף דוגמאות אחרות ולהראות לכם שהחוק במדינת ישראל אינו מקוים. גם החלטות אינן מקוימות וקל מאד לרמות את המערכת.

יש לגרום לכך שאנשים יעבדו. יש דרך אחת קיצונית שלאף ממשלה אין אומץ לקבל אותה, והיא להגביל את הקצבאות לחולים ולחסרי היכולת. בין 1970 ל - 1973 הצמיחה הממוצעת במדינת ישראל הגיעה ל – 5%. מ- 1973 ועד היום הצמיחה הממוצעת בישראל היא 1.5%. עד 1970 רוב האוכלוסייה, כולל חרדים, ערבים ויהודים, עבדה. מי שבאמת רוצה לעבוד, מצליח למצוא עבודה. אם נשנה את הגישה לעבודה, נפתור בהינף יד את כל הבעיות, הצמיחה תגדל ויקטן מספר האנשים החיים על חשבון הציבור.

  גרסה להדפסה
הדפסשלח לחבר

עוד בנושא זה

עבור לתוכן העמוד