כניסה לחברים רשומים



האתגר הפלשתינאי
 

אברהם דיכטר, ראש שירות הביטחון הכללי

 

האתגר הפלסטיני הוא אולי המורכב והרגיש ביותר עמו התמודדה מדינת ישראל לאורך זמן. מאז 67' שולבו מערכות החיים של שנינו. גם אוסלו לא הצליח להפריד בין שני הלאומים. 

רמת האלימות של הפלסטינים היא רמת אלימות של שבט עוין באפריקה. למרות זאת, המעברים הם מעברים בין מדינות במערב אירופה: מדי יום חוצים עשרות אלפי אנשים את הגבול בלי אישורים. נדרש חיץ ממשי, פיסי, כדי להפריד בין שתי הישויות.  

כיום, אנחנו מנסים להסדיר את היחסים בינינו לבינם כאשר בפועל הצינורות שמוליכים את הדלק ואת הדם פתוחים. במילים אחרות – מנסים "להחליף את המנוע כשהוא פועל". 

 (מציג מפת ה"שכונה" – המזרח התיכון) 

ישראל מוצגת כמדינת ישראל ברוטו, בה כלולים גם אזורים שבנסיבות מסוימות יכולים להיגרע ממנה כגון הרש"פ. 

 

שלושה גורמים מרכזיים מעצבים את העימות: 

  1. ארגוני הטרור הפלסטינים, אבל גם איראן – התורמת לארגוני הטרור. 
  2. אנחנו – הישראלים. המעורבות של ערבים ישראלים בכלל ומזרח ירושלמים בפרט היא מדאיגה. 
  3. מנהיגי הרש"פ וערפאת, בעיקר באי לחימתם בטרור. 

ארגוני הטרור: 901 ישראלים נרצחו בעימות הנוכחי. 80% מהנפגעים הם אזרחים. 504 מההרוגים נרצחו בתוך תחומי הקו הירוק. מערכת הביטחון לא סיפקה לאזרחי ישראל את חליפת המגן שהוא ראוי לה. מענין איך היו נוהגות צרפת או גרמניה, שהיקף האוכלוסייה שלהן גדול פי 10, לסיטואציה דומה, איך היתה מגיבה מעצמה בסדר הגודל של ארה"ב. 

עוד ראוי להדגיש כי פיגועי המתאבדים גרמו את מרבית הנפגעים: למרות שהם מהווים כחצי אחוז מסך כל הפיגועים, הם גרמו ל-55% מסך כל הנפגעים. כל הפיגועים, למעט אחד, יצאו מיו"ש.  

נתון מענין נוסף הוא: 

השקט של השבועות האחרונים הוא שקט משכר ומשקר – במהלך עשרת השבועות האחרונים סוכלו עשרות פיגועים. אפשר לומר בנחרצות: פיגועי המתאבדים מייצרים לישראל איום אסטרטגי, ולכן כל השיטות וכל האמצעים כשרים במלחמה זו. 

המרכיב השני הוא הישראלים. שיתוף הפעולה עם ערביי ישראל מקנים להם יכולת תנועה חופשית בישראל. בשנים האחרונות 120 מחבלים יצאו בשנה האחרונה ממזרח י-ם, מתוכם 70% רוצחים. מקרב ערביי ישראל, השנה האחרונה היא היחידה בה ניכרת  ירידה במעורבותם בארגוני הטרור הפלסטינים. אל מול ירידה זו ניכר גיוס גובר לחיזבאללה. עיקר תרומתם היא בהובלת מתאבדים (מקסים, הדולפינריום). למרות זאת ובגלל זאת, שילוב ערביי ישראל הוא מרכיב משמעותי בחוסנה הלאומי והביטחוני של המדינה. 

הגורם השלישי הוא הרש"פ, מנהיגיה וערפאת, בעיקר באי לחימתם בטרור. בכל שנות האינתיפאדה נמנע ערפאת מלהורות למנגנונים להלחם בטרור, למרות שהוא יודע שהוא היחיד שיכול להורות להם לעשות זאת, והיחיד שיכול לאחד כוחות מאחוריו. ערפאת ממשיך להזרים כסף לפתח', אך לא מזרים להם הוראות להפסקת הטרור. 

ערפאת מעל באמון שנתנה בו ישראל ושנתנו בו מדינות העולם. ערפאת ואנשיו ניהלו מסע מבצעי מסובך להעברת אמל"ח שקיבלו מאיראן (קארין A). את הניצנים למעילה זו ניכר היה לראות כבר ביולי 94', עם כניסת ערפאת לעזה: 4 מחבלים הוגנבו לאזור, אחד מהם במכוניתו של היו"ר עצמו. רק התעקשותו של רבין ז"ל הביאה להוצאתם למצרים. 

 

הברחות הנשק, ביחד עם פיתוח אמל"ח מהווים לא פחות ממכת מדינה. ישראל כשלה בייבוש מקור האמל"ח של הרש"פ. גם העולם הפלילי בישראל ממשיך לספק לפלס' אמל"ח ותחמושת, דרך הקו הירוק או דרך מעברים בהם הבידוק הוא בעייתי מאד. העברת יכולות צבאיות מעזה ליו"ש עלול ליצור איום על מרכזי אוכלוסייה בישראל, ולכן הניתוק הפיסי ביניהם משמעותי למדינת ישראל. עלינו לוודא שהרש"פ מתפרקת מיכולת צבאית: רשות ללא יכולת צבאית חייבת להיות הסלוגן של מדינת ישראל. 

מרחוק אך לא רחוק מדי ניצבת איראן, מדינת הטרור מס 1 בעולם. איראן משתמשת בארגוני הטרור כדי לפגוע ביעדים ישראלים כאן ובחו"ל. הערוץ הראשון דרכו פועלת איראן הוא ארגוני הטרור הפלס'; הערוץ השני הוא החיזבאללה – הפועל ברחבי העולם וגם בתוך הרש"פ; הערוץ השלישי והמסוכן ביותר הוא ערביי ישראל. איראן סימנה את ערביי ישראל כגיס חמישי מבחינתה.  

ברור לחלוטין כי איראן מהווה איום אסטרטגי על ישראל בתחום הטרור. ספק אם יש עוד מדינה בעולם שמנגנוני הביטחון שלה עוסקים בהפצת טרור כמו איראן. כדי להרתיע את איראן לא די במדינת ישראל – יש צורך בשת"פ עם ארה"ב, אירופה ורוסיה. 

מילה אחת על הטרור היהודי: בשנתיים הראשונות של האינתיפאדה נרצחו 9 פלס', והיו כוונות לבצע בהם פיגועים נוספים. הטרוריסטים היהודים לא בחלו באמצעים או במטרות, כולל גניבת כלי נשק מחיילי מילואים. החלום שלהם הוא המדאיג ביותר: סמל מאבקם הוא הסרת המסגדים מהר הבית. איום זה צריך להדיר שינה מעינינו. מעשה כזה יהפוך את העימות הישראלי פלסטיני לעימות יהודי ערבי כולל. 

 

שינוי אסטרטגי צריך להתחיל בעזה; ביו"ש יש להאיץ את בנית הגדר ואת עוטף י-ם ולא משנה מהיכן יגיע הכסף (מצדי שיציבו קופה בכל בית בישראל...). הגדר הקיימת בשומרון היא בעלת יתרון עצום וחסכה חיים, פשוטו כמשמעו. המחשה לכך היא הפיגוע שתוכנן להיות בבית הספר ביקנעם.  

את תוואי הגדר יש לבנות מהר: במקומות בהם יש התלבטות לגבי כפר זה או אחר יש לדחות אותה לעת עתה. הייתי אומר: גדר עכשיו – מובלעות אח"כ. 

"השכונה" שלנו: כאשר בודקים את הרש"פ בהשוואה לשאר מדינות ערב שסביב יש בה גורמים ותהליכים דמוקרטים שאינם נופלים מהמדינות הסובבות אותנו ולעתים אף עולים עליהם. רבים ברש"פ, ממנהיגיה ואנשיה, מכירים בכך ומבינים זאת. יש ביכולתם לבנות דמוקרטיה לו רק ירצו בכך. יש חיים אחרי הטרור – לא רק אצלנו, גם אצלם.

 

ד"ר שמואל בר, המכון למדיניות ואסטרטגיה, המרכז הבינתחומי הרצליה
 
 

מציג את מסקנות צוות החשיבה שעסק בשאלת "היום שאחרי ערפאת": השתתפו בצוות מספר אנשים בכירים לשעבר, המכירים את הזירה הפלס' בכל מיני היבטים. 

ערפאת הוא גם סמל של ייצוג הפלסטינים וגם סמל של הנכבה, שואת ערביי 48'. השאלה היא האם יהיה דור המשך של אנשים שהגיעו עמו בתוניס, או אנשים צעירים כמו רג'וב, דחלאן ואחרים, או ערב רב של ארגונים. 

תפקידיו הרשמיים של ערפאת עלולים להתפזר – פיצול להנהגה מדינית ייצוגית ולצידה ערב רב של ההנהגות שטח, שכל אחת שולטת באזורה. אנו צופים הקמה של קואליציות מקומיות ומשתקות של ארגונים. להנהגה המדינית תהא השפעה מועטה בשטח. 

החברה האזרחית והמגזר העסקי הפלס' הם שוחרי יציבות אך השפעתם מועטה בשטח. 

החמאס נהנה מאהדה בציבור אך אינו שקול כנגד הזרם המרכזי בהנהגה הפלס'. 

החשוב ביותר הוא שהבכורה תעבור מדור החוץ למשמרת הצעירה של הפנים – הנראטיב של האינתיפאדה דוחק את נראטיב הנכבה. כל הנהגה תיאלץ להשיג תמיכה בשטח, ויהיו לכך השפעות משתקות. הגדר עשויה להיות גורם מייצב ע"י צמצום החיכוך עם הפלס' וצמצום הפעילות הביטחונית. 

בחירות מקומיות עשויות לחזק את החמאס. 

ישראל עשויה למצוא עצמה ללא כתובת להרתעה יעילה או למו"מ להסדר.  

המנופים הצבאים, הכלכלים והמדיניים טובים כדי להקשות על ההנהגה שתקום. מנופיה הפרודוקטיביים מעטים, קשה מאד לראות כלים ומנופים זמינים להצמחת הנהגה פלס'.  

אסירים לשעבר עשויים להוות גורם חשוב, פעמים רבות הם מהווים אלטרנטיבה מתונה מתוך היכרותם עם ישראל. 

טיפוח הכלכלה והחברה האזרחית יכול להצמיח הנהגה שוחרת יציבות לאורך זמן.  

 

 

יו"ר: אהוד אולמרט ממלא מקום רוה"מ ושר התעשיה, המסחר התעסוקה והתקשורת 

אני מתעניין מאד בתוצאות סקרים, אך מאמין שעל מנהיגות פוליטית מוטלת החובה לומר את מה שצריך לעשות ולא את מה שרוצים לשמוע. 

בראיון שנתתי ל"ידיעות אחרונות" רציתי להדגיש שלושה דברים: 

 

  1. לצמצם את הויכוח והדיון הציבורי לאפשרויות הריאליות עליהן הוא צריך להתנהל. לדעתי, הויכוח הריאלי יהיה בשני מימדים: הסכם או פעולה חד צדדית. אם הולכים להסכם – הוא יתקיים ע"פ הפרמטרים של ז'נבה; במהלך חד צדדי לישראל יהיה יותר חופש פעולה לעצב את המציאות בשטח. 
  2. רציתי לעזור לחברי הפוליטיים להשתחרר מן הטרמינולוגיה שאני אמנם מזדהה איתה, אבל אינה קיימת עוד במציאות. אני יודע שזה קשה, ומחייב תהליך של הסתגלות מכל אחד מאתנו, אך שלמות הארץ לא קיימת במציאות כבר הרבה שנים. באורח מופלא, דווקא ההחלטות והמדיניות שלא הוגשמו, אפשרו למערכת הפוליטית לחיות בכפילות: להיות חברים בממשלה שמקבלת את אוסלו, מחזירה את חברון וכו' (המשמעות היא הסכמה לחלוקת הארץ ואפילו ביצוע של החלטה זו), ומצד שני, היכולת להמשיך ולדבר במושגים ארכאיים של א"י השלמה, שמחויבים לשמור עליה. חשבתי שהגיע הזמן לסייע לעצמנו להתקדם לקראת הדפוסים של המציאות החדשה שרוצים לעצב. 
  3. להדגיש את מימד הזמן. אנו חיים במעין אשליה הנוגעת גם למימדים האחרים: יש או אין אפשרות להגיע להסדר- זה מסלול אחד או מסלול שני – פעולה חד צדדית. אין לנו זמן לחכות להסדר עד בוש. יש לנו זמן קצוב שעלינו לנצל אותו כדי למצות את הסיכוי להסדר, אבל בהיעדר הסדר עלינו לעשות משהו, כי אין לנו אפשרות להמתין עד שיווצרו התנאים. 

 

באופן טבעי, עדיף הסדר. אין ויכוח על כך: אם אפשר היה כולנו היינו מעדיפים זאת. לצורך הענין, מפת הדרכים היא אופציה. אם היא אופציה, היא עדיפה כמעט על פני כל אופציה אחרת, במידה והיא ריאלית. ממשלת ישראל חייבת בקרוב לבדוק ברצינות האם האופציה הזו ניתנת למימוש בטווח זמן קצר. לצורך הענין, אם צריך להוריד היאחזויות בלתי חוקיות יש להוריד אותן, כדי שנוכל לבדוק בצורה רצינית האם ניתן לממש את מפת הדרכים. צריך לבדוק ברצינות להקל על התנאים ההומניטריים בהם חיים הפלס' – אני שותף לדעתו של שר הביטחון כי המפגש בין חיילים לאוכלוסייה אזרחית הוא קשה. החיילים לא יודעים לנהוג באזרחים. צריך לעשות זאת כדי ליצור גם כלפי הקהילייה הבינ"ל וגם כלפי עצמנו את התנאים הטובים ביותר לבדיקת האפשרות למימוש מפת הדרכים. 

במקביל עלינו להיערך לאפשרות שתהליך זה לא יסתיים בהסכם, ואז אין ברירה אלא ללכת למהלך חד צדדי. התגובות שנשמעו לרעיון זה שהבעתי בראיון היו בלתי מאוזנות משום שהם שיקפו את הכאב שעובר על חבריי מימין למפה. כפי אתם רואים, אחרי שהכאב הראשוני עבר ההצטרפות היא די מהירה.  

מה שהפליא אותי בתגובה, היה שלא העריכו מספיק את גודל ההתנגדות למהלך חד צדדי מצד אלו שטוענים שעמדה זו משקפת תיאבון גדול מדי של ישראל, למשל, ההתנגדות האמריקנית. 

כיום, העמדה האמריקנית משקפת שני דברים:  

  1. נסיגה חד צדדית משמעה ויתור על מפת הדרכים 
  2. אי הסכמה בסיסי לתפיסה שבמהלך חד צדדי איננו חוזרים לגבולות 67 או מחלקים את
    י-ם. 

לכן, עיקר הבעיה במהלך חד צדדי היא עם ידידינו ולא עם יריבינו – אתם יהיה לנו הויכוח, כמו שהוא מתקיים היום לגבי המתווה של גדר ההפרדה.  

 

מה הסיכוי שאני רואה בכ"ז למהלך חד צדדי? 

הדבר היחידי שישכנע את המתנגדים הוא: ככל שההתנגדות מבית תהיה אליו יותר גדולה, כך ההסכמה או ההשלמה מבחוץ תגדל. ככל שהמחיר הפנימי לביצוע יהיה גדול יותר, ההשלמה של הקהילייה הבינ"ל תגדל. כאשר הקהילייה הבינ"ל תבין שמהלך כזה מחייב את ישראל לפנות עשרות יישובים, ובהם עשרות אלפי מתנחלים, כאשר יראו את עוצמת הכאב הפנימי - הם יבינו גם את הקושי האדיר שכרוך בעניין הזה, את נחישות הממשלה שהולכת על זה, וגם את גבולות היכולת שלה ללכת מעבר לזה.  

 

השאלה הריאלית העומדת בפנינו היא באיזה אופן ללכת למהלכים אלו. אנחנו באמת צריכים לרצות שממשלת אבו עלא תהיה רצינית, ושיהיה לה ביטחון עצמי, אבל בהנחה שדברים אלו לא יתממשו עלינו לעשות מהלך.  

עימות גדול יהיה כרוך בכאב גדול – לא כדאי לנו לענות את נפשותינו במהלך מדורג, כי את המחירים נשלם מלכתחילה ואת התמורות רק בסוף. לכן, לא כדאי ללכת בצעדים קטנים אלא להחליט מה היקף הפעילות שאותה רוצים לבצע וללכת על כל הקופה. 

מימד הזמן: מהי ההצעה האלטרנטיבית? לדעתי, המצב הנוכחי -  הסטטוס קוו - הוא הגרוע ביותר,  כי הוא מחליש אותנו ולא יוצר לנו תקווה, ואינו מאפשר לקהילייה הבינ"ל להזדהות עם מעשינו ולהבין אותם. לזאת מתווסף שעון החול הדמוגרפי, ההולך ומתקתק. אנחנו באנו לכאן כדי להקים מדינה יהודית ודמוקרטית, ואין לנו אפשרות לקיים מדינה שלא מתקיים בה שוויון זכויות מלא. בהכרעה זו אני מקבל את ההחלטה שקיבל בן-גוריון ב-1949. 

 

שאלות ותשובות 

שאלה – מרטין אינדיק: האם שקלת את התוצאות של מהלך חד צדדי כזה, מבחינת מה שיישאר לצד השני? בהקשר זה, איך אתה מציע להתמודד עם הוואקום המסוכן שיישאר במה שיישאר בטריטוריה הפלס שתפנה? מה אתה מציע שתעשה הקהילייה הבינ"ל עם השטחים הללו? 

דיכטר: הגורמים היעילים ביותר במצב הטופוגרפי דמוגרפי הם צבא וגדר. התוואי של גדר ההפרדה, או ליתר דיוק מרחב החיץ, נקבע על בסיס שני דברים: טופוגרפיה ודמוגרפיה. הקו הירוק לא תוכנן בזמנו לבניית גדר שתהא אפקטיבית למניעת חדירת מחבלים או כניסת שוהים בלתי חוקיים לישראל. הדרישות הטופוגרפיות והדמוגרפיות מחייבות דברים שונים, והחיבור ביניהם אינו רק בטחוני. השקעה בגדר כקו ביטחוני היא השקעה יקרה מאד. 

אולמרט: כשאני מדבר על חד צדדי אני לא מדבר על דו צדדי, על התנתקות ולא על התחברות. אתה שואל אותי איך תתנתק, אך תישאר מחובר.. יש כאלה המאשימים אותי בטרנספר של יהודים, ואני מוכן לעמוד בכך. אך התנתקות פירושה שבאותם אזורים שלא תהיה שליטה ישראלית לא תהיה נוכחות ישראלית.  

אני יוצא מנקודת הנחה שגם עם הסכם, וכמובן בהיעדרו, יהיה טרור. רק נביאי השקר שלנו מוכנים למכור את האשליה הזו שעם הסכם לא יהיה טרור. הסיכוי שלנו לצמצם את הטרור עולה ככל שהפרדה יותר מסיבית. על כך מדבר גם ראש השב"כ. השאלה האם החמאס ישלוט או לא ישלוט בשטחים שיפונו אינה מבוטלת, וגם לא לחלוטין ברור מה יהיו ההשלכות – צמצום הטרור או להיפך, אבל נקודת המוצא היא שמהלך חד צדדי מחייב ניתוק והיפרדות. לדעתי, הוא אינו מגדיל את רמת הסיכון היומיומית מטרור אלא מקטין אותה. אם יתקיימו התנאים לכך יש לבצע אותו, ויש טעם בכך רק אם הולכים למהלך כולל. מהלך כזה הוא כל כך כואב ומשסע, שאין טעם לבצע אותו אלא רק אם נוכל להפיק את מקסימום התועלות (צמצום החיכוך וגברת ההבנה הבינ"ל) ממנו.  

 

 

הדפסשלח לחבר

עוד בנושא זה

עבור לתוכן העמוד