כניסה לחברים רשומים



פרופ' גבריאל בן דור - המרכיב החברתי של החוסן הלאומי - מדדי חיפה

אני מניח, גבירותי ורבותיי שיש לכם הערות, השגות ודברים לומר, שצריך יהיה לגשת עליהם כאשר נגיע לדיון.  אבל הדיון הפתוח יתקיים לאחר שפרופסור גבי בן דור ישלים את התמונה בהציגו את המדדים הסובייקטיביים.  בבקשה.

תודה.  בוקר טוב גבירותי ורבותי. 

מילה קלה בשבחה של האכסניה הנפלאה הזאת במנהיגות, המאוד מרשימה של הנשיא, פרופ' רייכמן, הדיקן – פרופ' מלניק ששמענו אותו, כמובן ד"ר עוזי ארד - ראש המכון ויו"ר ויוזם המושב הזה והכנס הזה שאנחנו שותפים לו מהתחלה, שמחים לתת לו כתף שוב.  היות שיש כאן לפחות מכר אחד שלי שהיה בעבר מפקד בחיל הים, אתחיל בסיפור ימי קטן.

 

מספרים על ילד פלא, שידע לפתור כל בעיה ברמה כמותית על ידי מתימטיקה מהירה וחישובים.  ויום אחד בכיתה ג' המחנכת לקחה אותו לבקר באונייה ואמרה לרב החובל: "תשאל אותו מה שאתה רוצה על האונייה, על המכונות שלך, על המהירות , קשר.  הילד במתמטיקה בשנייה אחת פותר לך את הכל בכל מקרה."    רב החובל אומר: "תראה, רוחב האונייה 30 רגל, אורך אוניה 85 רגל.  בן כמה אני, רב החובל?"  והילד עונה, בלא היסוס: "בן 48."  רב החובל אומר בפליאה, "זה נכון, אבל איך ידעת?"  הילד אומר "טוב, זה קל מאוד.  יש לי שכן בן 24 והוא חצי אידיוט." 

 

הנקודה היא פשוטה.  הנתונים הכמותיים נותנים תשובה, כאשר השאלה מנוסחת היטב ומאפשרת תשובה כמותית.  אני בשנים קודמות, בעוונותיי הרבים, די שיעממתי אתכם מתוך פדנטיות מדעית - הרבה מאוד נתונים, הרבה מאוד מגמות, הרבה מאוד מתודולוגיה.  אבל, אנחנו עכשיו נמצאים במצב שעברנו תשע נקודות זמן.  כן?  התחלנו בכנס הראשון באוקטובר 2000.  בכל נקודת זמן שאלנו מגה מדגם של למעלה מ-2000 נשאלים יהודים וערביים, ועשינו עבודה מול למעלה מ-18,000 נשאלים במדגמים מייצגים אוכלוסייה יהודית מול אוכלוסיית מיעוטים.  אנחנו, לכן, מרגישים מידה מסוימת של ביטחון, לא לשעמם אתכם עכשיו עם נתונים נוספים, ואפילו לא לתת לכם מגמות.  לתת לכם מאזן אמיתי.  איפה עומדת החברה הישראלית מבחינת האמונות הסובייקטיביות שלה, מצבי הרוח שלה, הערכת המצב שלה, לעומת ארבע שנות אינתיפאדה, ואני רוצה להשליך על חופש הפעולה המדיני שיש למנהיגות של מדינת ישראל כיום, כי אני חושב שזו צריכה להיות המטרה האמיתית. 

סך הכול, רק להזכיר לאלה מכם שאולי לא היו כאן במושבים הקודמים או, חס וחלילה, לא הקשיבו לכל מילה שאמרתי, אנחנו מודדים את החוסן הלאומי ברמה החברתית הסובייקטיבית על פי ארבעה מרכיבים מרכזיים, שאנחנו קוראים להם, קודם כל: פחד מטרור, שזה איום; מיליטנטיות שזו התגובה; פטריוטיות, שזו מידת הדבקות בישות הנתקפת - מדינת ישראל; ולבסוף, אמון במוסדות המדינה - ביטחוניים, מדיניים ואחרים, שמנהיגים אותנו לכיוון הנכון או לכיוון הלא נכון.  המתודה היא היגדים, שנעים על סקאלה בין 1, כפי שאתם רואים, וזאת המתודה.  אנחנו הוספנו מימד אחד נוסף, מימד האופטימיות, שלאחר מכן אני אביא אותו לפניכם כי זה חידוש שלנו.

 

ארבעת הדברים שכעת הצגתי לקוחים מספרות מקובלת של מדעי החברה בארצות המערב בכלל ובארצות הברית בפרט.  מה שאלנו בעצם, ומה השאלה שרב החובל שואל את הילד?  השאלה היא כפולה:  מהן המגמות העיקריות, שעליהן ניתן להצביע מבחינת החוסן הלאומי של החברה הישראלית בארבע השנים האחרונות מאז האינתיפאדה, ובראייה הכוללת, מהי ההשפעה של ארבע שנות האינתיפאדה על רמת החוסן של הציבור הישראלי?

והנה התיזה שלי מיד.  הטרור אומנם הצליח להשפיע בתקופות שונות על רמת הפחד של הציבור, אך המימדים המרכזיים, התשתיתיים, של החוסן הלאומי, נשארו יציבים לאורך רוב התקופה, רובה ככולה, ותיכף תראו את ההדגמה של זה בצורה מאוד מאוד גראפית.  פחד מהטרור, שוב,  כל החומר נמצא אצלכם בפולדרים שלכם, אני לא אעבור על זה ותראו את המתודה, איך אנחנו קובעים.  אני ישר  הולך לשורה התחתונה.  הפחד גבוה, עוד פעם להזכיר לאלה מכם שלא רבי אומנים בסטטיסטיקה, אילו הייתי אומר 1 – אף אחד לא מפחד מכלום אילו הייתי אומר 6 – כולם מפחדים כל הזמן מהכול.  ברמה הזאת, תסתכלו, באופן ממוצע, הפחד מסתובב סביב 5 רע על סקלאה של 6 – גבוה, כמעט ללא השוואה לאף מדינה דמוקרטית מערבית אחרת, מלבד ארצות הברית בימים הראשונים לאחר ה-11 בספטמבר ולא מאז.  כלומר, אנשים לא מפחדים להודות שהם פוחדים.    זה חשוב, משום שאחרת אתה אומר: הם אומרים מה שהסוקר רוצה לשמוע, אנחנו גיבורים?  לא.  הם אומרים, אנחנו פוחדים אבל יש לנו גם פתרונות איך להתמודד עם הפחד.

עכשיו, יש לנו גם חלוקות על פי דת ואני יכול להיכנס לזה, אבל לא כרגע.  אנחנו גם בחרנו כמה צימוקים חצי אובייקטיביים להראות לכם איזה מין שאלות נוספות ניתן לשאול באותו הקשר.  למשל, אחד מכל שבעה ישראלים טוען שהיה נוכח – טוען, אני מדגיש - שהיה נוכח בפיגוע טרור או באירוע עם נפגעים.  אחוז ענק, שמתקרב למיליון ישראלים בארבע שנות האינתיפאדה, מה שנותן איזושהי מערכת מימדים מאוד אישית,  מעורבות מאוד סובייקטיבית-אישית בעניין הזה.  זה בספק, אמרתי שזה מה שהם אומרים, ויש שאלות של הגדרה.

עכשיו ככה, לרמות הפחד מהטרור: בגדול יש ירידה מתונה וקבועה – That’s the good news -מאז אוקטובר 2003, כן ועד היום ברמת הפחד של האוכלוסיה. הירידה בקרב אוכלוסיית המיעוטים תלולה יותר, כן?  הם פוחדים פחות עכשיו מהאוכלוסייה היהודית.  לא נמצא הבדל משמעותי ברמת הפחד של תושבים מעבר לקו הירוק לבין המסה היהודית כאן, במדינת ישראל, בעוד שרמת הפחד של הגברים נמצאת משום מה במגמה של ירידה, וזו של הנשים נמצאת משום מה, בעלייה מתונה.  אני מוכרח להגיד, שאין לי הסבר משכנע, אז אני עוזב את זה כאן.  בגדול, יש לנו יציבות, עם שינויים קטנים במגמות, והשינויים הם לטובה.

מיליטנטיות – מיליטנטיות פירושה לאיזה קיצוניות מוכנים ללכת כדי לתת תשובה הולמת לטרור.  עכשיו כאן אני רוצה לומר, שוב, ישראלים טוענים.  עוזי, עוד פעם, אני לא יודע אם זה נכון, שלמעלה מ-20%, 1 מכול חמישה ישראלים טוענים שבן משפחה או חבר, או מכר או מישהו שיש אליו קשר סובייקטיבי מיידי, נרצח באינתיפאדה, נתון מלפני חודש-חודשיים.  אני גם חושב שזה מוגזם, אבל כך הישראלים רואים את זה.  אני מעורב בזה מאוד אישית ואף על פי כן, אין שינויים גדולים מאוד במיליטנטיות.  אני רוצה לומר בעניין הזה משהו, שבשבילי הוא מאוד מאוד משמעותי.  אני רוצה לומר לכם, שמצד אחד יש יציבות ברמת הפחד, יש יציבות ברמות שונות של הערכת המצב, אבל, יש גם יציבות ברמת המיליטנטיות.  אני רוצה לפרש את זה כך, על סמך סקרים רבים אחרים שעשינו שמשלימים את זה.  אין בציבור הישראלי, בניגוד למה שכתוב בחלקים  גדולים של העיתונות - נמצאים כאן עיתונאים רציניים, יהיה כאן פאנל תקשורת עוד כמה דקות, בניגוד למה שחלק מהעיתונאים כותבים בחלק מהעיתונים, אומרים בחלק מתחנות הטלוויזיה והרדיו, אני חושב שאני יכול לומר באחריות – אין לחץ של דעת הקהל בציבור בישראל על הממשלה לעשות, לא פעולות נמהרות, לא ללכת לפיתרון מיידי ומהיר – זבנג וגמרנו.  הציבור יודע -  It is in for the long haul.  התמודדות ארוכה, הפחד לא יורד באופן דרמטי, אלא לאט לאט. הציבור חושב גם שהפחד ירד לאט לאט.  הבעיה לא תיגמר בבת אחת והציבור מוכן לתת לממשלה את אותו חופש פעולה מדיני לקבל החלטות נכונות, נבונות ומאוזנות, שהממשלה תמיד רצתה מצה"ל.  רוב האנשים שיושבים כאן באולם, בשלב זה או אחר, מילאו תפקיד בטחוני בכיר, וכולם מכירים את הדירקטיבה הזאת, שהיינו מקבלים בזמנו, שהתפקיד של מערכת הביטחון, וצה"ל במיוחד, לתת לדרג המדיני זמן וחופש פעולה לקבל החלטה ללא לחץ של אירועים, נפגעים ודברים מסוג זה.  אני לא יודע אם צה"ל הוא זה שנותן,  אבל הציבור נותן את זה לממשלה ואני רוצה להדגיש את זה חזק מאוד. 

הלאה.  פטריוטיות.  עד כמה אתה גאה בישראל, עד כמה אתה מתכוון לגור כאן בכל מקרה, עד כמה אתה מתרגש, כשמשהו רע קורה למדינה שלך ברמה הסמלית.  אני חושב, שצריכים לומר שהיציבות כאן רבה מאוד, עם שחיקה קטנה מאוד בקרב האוכלוסיה היהודית. בקרב אוכלוסיות המיעוטים יש קפיצות מאוד-מאוד מפתיעות, אם תרצו אני אגיד על זה מילה, בכלל על נושא המיעוטים.  בגדול, הרוב המכריע של היהודים במדינת ישראל גאה בישראל, מתכוון לחיות בה והשחיקה בזה קטנה מאוד ויש גם קפיצות כלפי מעלה.  אני חושב, שמאוד משמעותי לומר, ואני אגיד כבר בקטע הזה משהו שבמסקנות אני רוצה לחזק עוד יותר.  אם אתה הולך לנושאים סמליים, פסיכולוגיים זהותיים – מי אתה, מה אתה, איך אתה מגדיר את עצמך – יש לנו בארץ למעשה שלושה עמים.  יש העם היהודי היושב בציון שבגדול, טוב לו במדינה יהודית דמוקרטית, רוצה לחיות כאן וגאה במה שהשגנו, מוכן להקריב ולהגן עליה, גם אם זה עולה במחירים גבוהים – יציב מאוד.

יש לנו מיעוט גדול, מנוכר מהמדינה, לא שמח אם קורה בה משהו טוב, ולא נורא כואב לו אם במדינה קורה משהו רע, כי הוא לא מרגיש שזאת המדינה שלו,  לא ברמה הסמלית, לא ברמה הפסיכולוגית, לא ברמת המדיניות המעשית.  ברובה המכריע, הקבוצה הזו מורכבת ממוסלמים. 

ויש לנו קטעי עמים באמצע.  קודם כל הדרוזים – בכל מדד לאורך כל מה שסקרנו, הם גבוהים בהרבה מהמיעוטים האחרים, מה שנקרא ערבים, או פלסטינים תושבי ישראל.  ונמוכים בצורה די משמעותית מהיהודים.  הם נמצאים באמצע.  אם אתם מפרקים את זה הלאה, אותם חלקים של הציבור הדרוזי, שגרים בכפרים שבהם יש אחוז גבוה של המשרתים בצה"ל, מאוד קרובים לדעות של היהודים בכול – פטריוטיזם, מילטנטיות, אופטימיות והכל.  אלה שגרים בכפרים מעורבים, מרוחקים מהמרכז, שבהם השירות בצה"ל אולי נמוך יותר, הדעות נוטות להיות יותר דומות לאלה של הערבים האחרים.  אני חושב שיש כאן צורך לתת את הדעת בצורה מאוד רצינית ומעמיקה לשאלה הזאת – לאן פני הדרוזים בעתיד.  זה תלוי במידה רבה בשאלה, לאן פני מדינת ישראל בעתיד, לגבי המיעוט הדרוזי.  האם מדינת ישראל תמשיך לחשוב ברמה של סל אחד ובתוכו מיעוטים – ערבים לא יהודים.  בצורה קטגורית הכללתית: או שישראל תדע לעשות הבחנות בין אלה שהם רוצים להיות חלק מאותו רוב שמזדהה עם המדינה, מוכן לשרת אותה, מוכן להקריב למענה ורוצה לקבל את התגמול ההולם.  זה לגבי הדרוזים בולט לחלוטין.

אם תסתכלו רגע על הנוצרים, אני יכול לחזור לשקף הקודם, הנקודה ברורה.  שם אנחנו לא רואים את הדברים בצורה כזאת מובחנת.  מה שכן רואים, שבין כל הסקרים שעשינו כאן, ויש כאן 66 שאלות, הרבה, הקפיצות הכי גדולות של איזושהיא קבוצה באיזושהיא שאלה, זה הקפיצות של הנוצרים, כשזה מגיע לשאלות של הזדהות עם מדינת ישראל וגאווה בה.  הנוצרים שופטים לפי האירועים, לפי מידת ההצלחה של מדינת ישראל, לפי מידת הפגיעות שלה, לפי מידת מעמדה בעולם בכלל ובעולם הנוצרי בפרט.  אני חושב, שיש כאן פוטנציאל חשוב למדינת ישראל לעשות משהו גם לגבי שיפור היחסים עם המיעוט הנוצרי הלא מבוטל אצלנו. זיכרו, שהמיעוט הנוצרי הזה הוא חלק מהמיעוט הנוצרי הפלסטיני שמאויים חזק מאוד על ידי האיסלאם הקנאי, גם מעבר לקו הירוק – דבר שיש לו השלכות רבות על הנוצרים במדינת ישראל.

עכשיו, אם אתם מתעניינים מי יותר פטריוט בין היהודים, אז מוצאים כאן דברים מאוד מעניינים, כמו שמי שבאמת פטריוט במיוחד, ברמה הכי גבוהה במדדים שלנו, זה המסורתיים ולא הדתיים מאוד. אצל האנשים בקרב היהודים שהם דתיים מאוד  - הדתיות שלהם, מערכת הערכים שלהם וגם מערכת הנאמנויות שלהם לרבנים למיניהם וכולי, מרוקנות חלק מן הנאמנות החזקה למדינה, סמליה, מנהיגותה, המבנה שלה, האידיאולוגיה שלה.  אבל מי שדתי מסורתי, כלומר, הייתי אומר, משלב בצורה אינטגרטיבית, סינטטית, חזקה דתיות יהודית על פי ערכיה המסורתיים וסמליה, עם לאומיות ממלכתית יהודית מודרנית, זאת הקבוצה הכי פטריוטית, אם תרצו, ואנחנו רואים את זה.  הערה חשובה נוספת - חשובה לי, אני לא יודע אם אתם תסכימו איתי - תסתכלו רגע על הציבור החרדי.  אני חושב שלא ניתן היה לדלג בדיון כזה, גם אם פרופסור אמנון סופר לא נמצא כאן כרגע, על המימד הדמוגרפי ואני יודע שהאלוף גיורא  איילנד רצה לדבר על זה אבל פשוט לא הספיק, אז צדיקים מלאכתם נעשית בידי אחרים וכולי.  גם אני בא מהמסורת היהודית.

אני רוצה לומר, שיש מירוץ דמוגרפי, ללא ספק, בארץ ישראל, בין שני העמים, וזה ידוע.  ואנחנו גם יודעים שהפצצה - אם תרצו - הדמוגרפית הפלסטינית, היא נתון חשוב בחישובים לגבי איפה אתה שם את הגבול, מה אתה עושה עם האוכלוסיות, ואיזה issue אתה מגבש.  התשובה היחידה שהיא בסקטור היהודי במדינת ישראל, בין אזרחי מדינת ישראל בקו הירוק, זה החרדים, שהאחוז שלהם הולך וגדל באוכלוסייה.  בערים מסויימות, כמו ירושלים, כוחם  הפוליטי בולט מאוד, אני כבר לא מדבר על בני ברק או משהו כזה, ואני חושב שאסור להכליל על הציבור החרדי בצורה, שוב, שרואים תדמיות - שכולם אנטי ציוניים, אף אחד מהם לא עובד, אף אחד מהם לא משרת בכוחות הביטחון. יש סדקים חזקים בעניין הזה אבל אנחנו רואים את זה כאן.

תסתכלו על המדדים שלנו, עד כמה ציבור חרדי - שכאילו מנוכר מהמדינה, שהוא לא חוגג את יום העצמאות, שבחלקו לא עומד דום בצפירות כשצריך בימי הזיכרון ושהרבנים שלו אומרים שמדינת ישראל איננה לגיטימית ויש להגדיר את עצמנו כלא ציוניים -  תראו כמה אנשים אלה מזדהים עם מדינת ישראל, עד כמה הם גאים בה, עד כמה הם חושבים שהיא תופעה חיובית, עד כמה שיש כאן סדקים בחומת הניכור ממדינת ישראל.  והייתי אומר שה-rank and file, המסות של המאמינים החרדים, וצריך גם להבדיל בין צורות שונות של חרדים - יש הבדל  בין ש"ס לבין אגודה, חסידים וכולי. בגדול, יש סדקים גדולים מאוד, שאנחנו רואים אותם גם בדעות שלהם, שהרבה יותר חיוביות כלפי מדינת ישראל  וגם, כמובן, ברמה ההתנהגותית. אם אתם מסתכלים על זק"א, ומשי זהב, בנח"ל החרדי, אתם רואים כאן הזדמנות, אני חושב, שוב, למדיניות חשובה.  אני חושב, שאם מדינת ישראל בעוד 5-10 שנים תהיה מוקפת, על פי איזושהי מפת הפרדה, במיעוט פלסטיני, בחלקו הגדול מוסלמי די עוין, מתרבה במהירות, ומבפנים 12%, 14%, 18%, 20% גם מהאוכלוסייה היהודית בקו הירוק יהיו מנוכרים ממדינת ישראל, לא ציוניים, לא משרתים, לא עובדים, לא תורמים - מצבנו  דבר אחד.  אם אנחנו מצליחים לצרף לזרם המרכזי של מדינת ישראל הציוני הממלכתי אי אילו מאות אלפים מאוכלוסיה חרדית ואיכשהו למצוא דרכים אליהם לעתיד, זה דבר לגמרי אחר.  שוב, משימה לאומית ממדרגה ראשונה.  לא לגמרי חסר סיכוי על פי מה שאנחנו רואים  כאן, אני מוצא לנכון להדגיש את זה.

עוד, גם כאן אתם רואים יציבות. אם אתם רוצים לראות קצת צימוקים,  תאמינו או לא, נשים פטריוטיות יותר מגברים באופן בולט גם בתקופה האחרונה, ועל הדרוזים כבר אמרתי כל מה שאמרתי, וכל המדדים הם בין היהודים לבין המיעוטים האחרים.  אבל ברמת הפטריוטיות, הם הכי קרובים ליהודים.  קרי, דווקא בנקודה הקריטית ביותר, עד כמה אתה רואה את עצמך מזדהה עם מדינת ישראל, קרובים יותר ליהודים שזה good news מבחינתי.  שהמדינה היהודית יכולה לעורר אמון והזדהות גם אצל לא יהודים, בתנאים מסוימים.

Now some bad news.  בכל המדדים עד כה ראינו יציבות עם אפילו קצת שיפורים, קצת פחות פחד, קצת יותר פטריוטיות וכולי.  אבל, מדד האמון במוסדות הבאים נותן תמונה קשה, שלדעתי יש בה איום פוטנציאלי - אל תתפסו אותי במילה, לכן אני אומר פוטנציאלי - לדמוקרטיה  הישראלית.  לכל אורך התקופה, הציבור הישראלי - יש לו אמון גבוה במוסדות הבטחוניים שלו - צה"ל, שב"כ, מוסד, במידה מסוימת גם המשטרה, אם כי פחות, ויש לו מעט מאוד אמון במוסדות האזרחיים הפוליטיים המובהקים - כנסת, מפלגות ותקשורת.  היוצא מן הכלל המאוד מעניין זה בית המשפט העליון.  ואני רוצה לומר על זה מילה, גבירותיי ורבותיי.  לכאורה, מה שאנחנו רואים זה ממצא מדאיג לדמוקרטיה.  ציבור מילטריסטי, אוהב את הגנרלים שנלחמים בטרוריסטים, לא אוהב את הפוליטיקאים שמגבילים את הידיים שלהם בשם אידיאולוגיה אזרחית, זכויות האזרח, חוקים וכל זה.  אבל אם זאת התיזה, אז איך אתם מיישבים את זה עם העובדה, שבית המשפט העליון מאוד פופולארי, מתקרב למוסדות הבטחוניים ופי כמה יותר מהשרים או חברי הצוות או העיתונאים.  לא מתיישב, כי מי שבאמת מגביל את ידי הגנרלים, שופטי בית המשפט העליון, הם אלה שמצטטים את שלטון החוק, במילה מסוימת אומר רק ז'נבה ודברים מהסוג הזה.  והציבור כן מוכן לשמוע.

עכשיו, עשיתי מדגם קטן של האנשים, שאמרו לי את שני הדברים גם יחד.  אני אוהב את השופטים ואני אוהב את הגנרלים.  ושאלתי, אבל איך אתה מיישב את זה?  אתה לא רואה את הסתירה?  כן, אני רואה את הסתירה.  אז שאלתי, נו?  אז אמרו אזרחים: אני רוצה לחיות עם הסתירה הזאת.  אני רוצה גנרלים שירדפו אחרי המחבלים בכל הכוח, ואני רוצה שופטים שירסנו אתום, שלא ישתמשו לרעה בכוח.  אני חושב שזו גישה בוגרת, בשלה.  ואז אתם שואלים, אם ככה, למה הציבור לא אוהב את הפוליטיקאים או תקשורת או חברי הכנסת?  מסיבות לגמרי אחרות.  הציבור משווה  את שופטי בית המשפט העליון לגנרלים, אם תרצו, ברמת המקצועיות, ברמת ההגינות, ברמת חוסר האגואיזם וברמת הנכונות לחשוב ממלכתית, משוחרר משחיתות ודברים מהסוג הזה.  אני חושב שזה מסוכן לדמוקרטיה הישראלית, שלציבור הישראלי יש אמון נמוך במוסדות האזרחיים הפוליטיים.  אין דמוקרטיה בלי מפלגות, אין דמוקרטיה בלי תקשורת, אין דמוקרטיה בלי פרלמנט, והציבור הישראלי לא טוב לו עם הדברים האלה.

אני רוצה עכשיו ללכת לסיכום, כי אני רוצה לתת לכם שורה תחתונה חזקה מאוד.  אני חושב, שהשורה התחתונה צריכה לקחת בחשבון רק עוד נתון אחד והוא מדד האופטימיות הלאומית.  זה מדד, שאנחנו פיתחנו באוניברסיטת חיפה, אין את זה בארצות אחרות בצורה כזאת מובחנת, ושאלנו את האנשים מה הם חושבים על עתידה של מדינת ישראל?  האם היא תצליח להתמודד גם בעתיד, בהצלחה, עם האתגרים שיוצבו לפניה.  ותראו את התמונה.  התמונה מאוד יציבה, התחלנו ב-465 גמרנו ב-453, ההפסד הוא בשולי הטעות הסטטיסטית אצלנו והדברים, בגדול, טובים מאוד וזאת למרות שכמעט מ-30% מהישראלים חשים שהפסידו כלכלית מהאינתיפאדה -תואם מאוד את הממצאים של הצוות של פרופסור מלניק - שזה טוב.  אבל למרות זאת, הישראלים מרגישים אופטימיים לגבי עתידה של מדינת ישראל להתמודד עם האתגרים העומדים בפניה.  וגם המיעוטים, אותם חלקים מהם שאולי לא היו רוצים שזה יהיה כך, מאמינים שזה כן כך, מה שמגביר את כוח ההרתעה של מדינת ישראל.

אני, לכן, חושב שבגדול, יש לנו good news ובסיכום ובמסקנות אתם רואים את האינדקסים המשולבים בצורה הזאת, שמראים שכל האינדקסים הולכים ביחד, מלבד האינדקס של האמון, שיש בו שחיקה מתמדת, אם כי קטנה, כלפי מטה.  אני חושב שזו משימה חינוכית לאומית לעצור את זה.  ואני חושב, שבכל שאר הדברים היציבות בולטת לעין ואני הייתי מרשה לעצמי להגיד, בתור משפט סיכום, אם אתם שואלים אותי מה המאזן, מאזן – עוזי, במובן האמיתי שאתה עודדת אותי ללמוד אותו, לא קצת – מה קרה ב-4 שנות האינתיפאדה בהתמודדות על נפשה של החברה הישראלית וחוסנה.  הייתי אומר, שהניסיון הפלסטיני לקעקע את החוסן הלאומי הסובייקטיבי של אמונה עצמית, הזדהות עם מדינת ישראל ואופטימיות לגבי העתיד, נכשל, בכל המדדים, בכל הסקטורים.  והייתי אומר, שלכן המשימה היחידה הגדולה שנותרה על פי המדדים שלי היא לחזק את האמון במנהיגות ומוסדות שמובילים אותנו לעתיד.  ואם נעשה את זה, אני חושב שבגדול, השגנו את המשימה הלאומית הכי חשובה.  גם כך, אני חושב שיש לנו יסוד להכליל ולומר, שעל פי מה שאזרחי ישראל אומרים, אנחנו ביצענו את המשימה בהצלחה, לעמוד מול האינתיפאדה וסכנותיה מצד אחד, לא להתייאש, מצד שני, לא להיגרר לתגובות נמהרות וללחוץ על המנהיגות לעשות שטויות.

אם אתם לא מאמינים למה שאמרתי, אני בזה מסיים, שאלו מה אומרים, איך הם מתנהגים.  אם אתם לא מאמינים למה שישראלים אומרים, כמובן, מה שהם אומרים זה גם מה שהם מצביעים.  זה מה שהם עושים בחיי היום יום ולפי זה מתנהגים, ובכל מקרה הם מזכירים לי את הסיפור על אותו אדם ששאל פעם את חברו, מהי ההגדרה של ג'נטלמן אמיתי.  ואמר, ג'נטלמן אמיתי זה אדם שהמילה שלו מילה.  כן?  כשהוא אומר שהוא לא ישלם, אז הוא באמת לא משלם.  אבל כשהוא אומר שהוא ישלם, אז הוא באמת אומר.

תודה רבה לכם. 
הדפסשלח לחבר

עוד בנושא זה

עבור לתוכן העמוד