כניסה לחברים רשומים



דניאל דורון

בוקר טוב. כפי שאני אמור לעמוד בלוח הזמנים, כתבתי כדי שלא אפלוש מעל הזמן. מעל כל, המחלוקות הלגיטימיות בשאלת חלוקת עוגת ההכנסה הלאומית, חייבת לעמוד בפנינו תמיד השאלה מדוע עוגה זו איננה גדולה יותר, מדוע היא איננה מספקת את הצרכים הגדלים שלנו. חסידי מדינת הרווחה מתייחסים להכנסה הלאומית כאילו הייתה מן שירד מהשמיים. לגרסתם, ההכנסה הלאומית היא נתון, וכל שנותר הוא למצוא דרך לחלק אותה, וזאת לפי קריטריונים של צדק חברתי שאיש אינו יודע להגדיר. לכן, החלוקה גוררת אחריה מחלוקות בלתי פוסקות. מעטים בלבד שואלים מה עלינו לעשות כדי להגדיל את עוגת המן שלנו לפני חלוקתה, ומעטים שואלים את השאלות הקריטיות הנגזרות מגודלה המצומצם של העוגה. מדוע עם מוכשר יצר משק בעל תפוקה נמוכה כל-כך, יחסית לפוטנציאל שלו? מדוע במדינה שיש לה הון אנושי מצוין ושהושקעו בה מעל למאה מיליארד דולר בחוץ, קיימת אבטלה מתמשכת שהיא קרוב ל- 10% מכוח העבודה? מדוע רוב עובדי ישראל, אלה המועסקים, אינם משתכרים את השכר הממוצע הנמוך של 1700 דולר לחודש, אלא רק משכרות עלובה של 1200 דולר? משכורת שאיננה מאפשרת למאות אלפי משפחות לגמור את החודש, משכורת שיש לה השלכות חברתיות ואנושיות חמורות ביותר?

נוח להתעלם כנראה להתעלם מהשאלות הללו כי התשובה היא מביכה. הנה אנחנו יושבים כאן, אנשים מוכשרים ורבי הלילה ולכל אחד מאתנו הישגים רבים. אפשר להניח, אך כציבור אנחנו חלק ממערכת כושלת. כבר עשורים רבים אנו יודעים שהמערכת הכלכלית אינה מאפשרת לעם המוכשר שלנו לממש את הפוטנציאל הגבוה שלו, אך אנחנו פשוט עוברים על עובדת יסוד, זו שיש לה מסקנות הרסניות לגבי חייהם של מאות אלפים על סדר היום. אתם תראו שבכל האוקיאנוס הזה אין דיבור בכלל על השאלות המבניות. לכל היותר, אם אנחנו רואים את עצמנו כמעורבים חברתית, אנחנו דורשים עוד תקציבים לפתרון בעיית העוני. אנחנו מוכנים להפריש לעניים עוד כמה עשרות מיליונים, כדי שגם הם יהיו חלק ממשטר החלוקה הפוליטי הנהוג אצלם, משטר שממנו אנחנו נהנים בצורת הטבות מענקים מפליגים. מעטים נותנים לעצמם דין וחשבון עד כמה משטר החלוקה הזה הוא הרסני, עד כמה הוא מעודד מאבקים והקצנת עמדות, עד כמה הוא גורם לכך שהמסים הגבוהים שהחלוקה מחייבת, מדכאים את היצירה ומפנים את מרבית המרץ לעבודה על הקו לירושלים במקום לעבודה על קו הייצור. משטר החלוקה שיצרנו הוא הרסני ביותר. הוא הרסני מפני שהוא ממריץ פעילי משק להתחרות על הטבות ממשלתיות במקום על יעילות, מפני שהוא מעודד השקפה סקטוריאלית צרה, אנשים חושבים איך לקבל לסקטור שלהם כמה שיותר מהממשלה, בכל מיני תירוצים ולעזאזל מה שקורה לכל השאר ומה שקורה לכלכלת ישראל. העובדה שנגע זה פגע גם בתעשיית ההיי-טק, שעליה בצדק גאוותנו, מראה עד כמה רעה חולה זו של תרבות העסקים שלנו הולכת ומתפשטת.

 

התוצאה היא, שבמקום לצמוח, המשק שלנו דורך במקום. אך משק שאיננו צומח מתנוון. בעשור האחרון הצמיחה בפריון לעובד הייתה 0.6% בממוצע, ועד לרפורמות של נתניהו המגמה נעשתה אפילו שלילית. אם נשווה את הצריכה המזערית הזאת לפוטנציאל של משק כשלנו לצמיחה צנועה של 3% לשנה, נמצא שרק בעשור האחרון איבד המשק הישראלי תוצר בערך של 100 מיליארד דולר. 100 מיליארד דולר הם שווי ערך ל- 50 שנה של סיוע צבאי אמריקני. לא קשה לתאר מה אפשר היה לעשות לקידום המשק בהון עתק הזה, כמה תשתיות פיזיות וחינוכיות, כמה השקעות יצרניות אפשר היה לממן בו, והוא אם כן מה גדול האובדן הנובע מהארגון האנטי יצרני של המשק שלנו מהמחדל המתמשך שיוצרת שיטתנו הכלכלית. להיעדר הצמיחה מספר סיבות, עקב משק נדל"ן מעוות איננו משתמשים בהון הפיזי שלנו ביעילות ובשכל. צעירים הנדרשים לתת חייהם על הגנת המדינה חייבים למשכן את כל עתידים כדי לרכוש דירה, וגם זאת הם עושים בקושי רב כי המונופולים השולטים בכל סקטור בכלכלת ישראל מכפילים את מחיר בניית הדירה. מרבית הקרקעות במדינה שייכות לממשלה - כלומר לציבור, אך בעלות ציבורית זו איננה עושה טוב לציבור, היא מסייעת בעיקר לחוג מצומצם של מקורבים הזכאים משום מה לשימוש מועדף בקרקעות והופכים לעשירים מופלגים, אך היא מדכאת ומרחיקה ציבור גדול מתחושת שייכות למדינה.

 

גם בהון האנושי שלנו לא נעשה שימוש יצרני. חוקי העבודה המתקדמים כביכול שכפתה הסתדרות מונופוליסטית על העובדים לרעתם מורידים את הפריון בצורה דרסטית - הם גורמים לכך שאי אפשר לשלם לעובדים משכורות טובות שיאפשרו להם להתפרנס בכבוד. ההסתדרות החדשה משרתת בעיקר עובדים בעלי זכויות יתר מן המונופולים הציבוריים, וזאת על חשבון כלל העובדים ועל חשבון המובטלים. מי שזוכר את ההתנהלות של חברת העובדים, מי שזוכר את סופה המר יכול לדמיין לעצמו מה יהיה גורל העובדים אם ההסתדרות הזאת תצליח במשימותיה.

 

גורם מרכזי נוסף בחוסר הצמיחה הוא כמובן מן הצריכה, מחסור בהשקעות יצרניות. סקטור נכבד מאוד במשק, מערכת התיווך הפיננסי, הבנקאות, כשל בתפקידו. תפקיד הבנקאות הוא לעידוד החיסכון והכוונת חסכונות להשקעות יצרניות, הדואופול הבנקאי אינו משלם ריבית שוק לחוסכים, כפי שמוכיח המרווח הפיננסי, שהוא מעל 5%, כפליים מארצות הברית. עקב כך מועברים מאות מיליארדי שקלים מדי שנה מהשכבות היצרניות לידי כמה בעלי הון וגופים השולטים בבנקים. הם שולטים למעשה גם במשק, למעלה מ- 40% מהנכסים המסחריים הם בבעלות 3 משפחות ובנק אחד. זה נעשה כחוק, אבל זה גזל ענק של הציבור. הבנקים יכולים לבצע זאת משום אין תחרות אמיתית, ומשום שהמפקחים על הבנקים וגופים כמו לובי הרווחה מתרשלים בתפקידם . הבנקאים הקצו למעלה מ- 70 אחוז מההלוואות שהם נתנו לאחוז אחד מהלווים, שיש להם נגישות קלה לאשראי. חלק מההלוואות ניתנו בצורה תמוהה ללא בטחונות מתאימים, ובריבית שלא ביטאה את הסיכון. לאחר שהם כבר מחקו מיליארדים רבים כחובות אבודים, הבנקים מודים שיש להם עדיין, כתוצאה מדיניות האשראי התמוהה, חובות מסופקים נוספים בכ- 61 מיליארד שקלים, כאשר  ההון העצמי שלהם הוא 47 מיליארד. כלומר, בעסק המרכזי שלהם, מתן הלוואות, הבנקים נכשלו. הם מחפים על כישלונם ועל הפסדיהם על-ידי גריפת רווחי ענק ממשקי הבית ומעסקים קטנים שמהם נגבית ריבית גבוהה מאוד ומאות עמלות שונות ומשונות. הכוונת כל אשראי לעסקי ענק חיזקה את הריכוזיות המזיקה של המשק. הבנקים מצדיקים ריכוזיות זו כי הם מגנים על יציבות המערכת, אך איזו יציבות אפשר לייחס למערכת שחובותיה עולים על הונה העצמי?

 

לכישלון הבנקאי השלכות מאקרו- כלכליות עצומות. בזבוז כל חסכונות הציבור על השקעות כושלות מנעו מהמשק צמיחה שבחלקה הגדול מונעת, כמו כל משק, על-ידי עסקים קטנים ובינוניים. אצלנו אין כמעט לעסקים האלה נגישות לאשראי. רוב העסקים הקטנים ממוקמים בפריפריה. מחלק האשראי שהפלה אותם לרעה, ולא מיקומם 150 ק"מ מתל אביב, מרחק זניח, הוא הסיבה שהנגב והגליל אינם יכולים להתפתח. הבעיה של הנגב ושל הגליל היא אינה פריפריה גיאוגרפית, אלא שהם בפריפריה של הפרוטקציה. הבנקאים לא הצליחו כל כך גם בתשואה שהם מקבלים עד לאחרונה על ההון שלהם ובתשואה שהם משיגים בעד המפקידים בקופות הגמל. הישגיהם הדלים עולים למשק הישראלי לפי אומדן זהיר, לפחות כ- 10 מיליארד דולר לשנה. זו הסיבה שהרפורמות האמיצות שבהן החל האוצר בניצוחו של בנימין נתניהו יכולות לגרום למהפכה כלכלית וחברתית שכמוה לא ידענו.

 

המשק הישראלי הוא כקפיץ דרוך, אם נצליח לשחרר אותו, אם בנוסף ננהיג במשק תחרות שתכריח סוף סוף את המונופולים הישראליים העולים לצרכן כשליש מהכנסתו ולהתאים עצמם למחירים הבינלאומיים, נעלה בצורה משמעותית ביותר את כוח הקניה של העובד ונביא לתחרות על כוח העבודה שלו. רק תחרות כזאת ומשק הפועל ביעילות, יכולים להביא גם להבטחת תעסוקה מלאה וגם לעלייה משמעותית בשכר של העובד ובכוח הקניה שלו. רוב ההמלצות בתחום המלחמה בעוני, הדורשות עוד הצעה ממשלתית והלאה של אמיצים, רק מנציחות את משטר התלות והאבטלה את התפוקה הנמוכה ואת נכות המשק והעובדים.

 

לא באתי להטיף מוסר, באתי רק להזכיר כי עלינו להתמודד סוף סוף בכנות עם בעיות מבניות יסודיות אלה כי בנפשנו הן. אם הכלכלה תמשיך לדשדש ולא תמלא את הפוטנציאל האדיר שלה, ישראל לא תוכל להחזיק בבית לאורך ימים על משכרות של 1200 דולר לחודש את צעיריה, היא גם לא תוכל לממן את הוצאות הביטחון שילכו ויגדלו, גם אם מחר יפרוץ השלום. בידי כל אחד מאתנו לעשות משהו לקידום הרפורמות. כדאי להזדרז לפני שחלון ההזדמנות הנדיר ייסגר והמשק הישראלי ימצא עצמו שוב בקיפאון הרסני. תודה לכם.

 

הדפסשלח לחבר

עוד בנושא זה

עבור לתוכן העמוד