כניסה לחברים רשומים



ד"ר יגאל בן שלום - שותפות לאומית או פטרנליזם קהילתי - קיצה של מדינת הרווחה

 

אני לא רואה את עצמי כנציג הממסד. אני מכיר את כל אלה שדיברו לפני ומכיר היטב גם את הפרויקטים. אני רוצה לדבר על שני נושאים: על היסטוריה ועל גבולות. האם ההיסטוריה חוזרת על עצמה? טרום המדינה, בתקופת המנדט, בתקופת התורכים היתה שיטת החלוקה. ישבו יהודים בארץ ישראל וקיבלו כספי חלוקה. בשנות החמישים הראשונות, מדינת ישראל השכילה, למרות הקשיים, לפתח מערכות מתקדמות של ביטחון סוציאלי.

שנות ה-60' וה-70' התבטאו בהרחבה משמעותית של מערכות הביטחון הסוציאלי ושירותי הרווחה. שנות ה-80'  ושנות ה-90' היו שנים של התייצבות.

אנחנו נמצאים כרגע בתחילת המחצית השניה של העשור הראשון של שנות ה-2000.

שמענו מה שנאמר פה. האם אנחנו חוזרים בדלת האחורית לתקופת החלוקה? האם השדרים של אז הם הנציגים של הקרנות של היום, שמגייסים כספים ומחלקים מחדש?

 

אני רוצה לעבור לגבולות. מה הגבול בין המערכות הממשלתיות לבין המערכות הפרטיות, העסקיות, הוולונטריות? ואני רוצה להדגיש ולהגיד, שאני לא מדבר על פרטים, אני מדבר על מערכות. בכל המערכות יושבים אנשים טובים, מצוינים - גם בממשלה וגם בארגונים - שאני מכיר אותם היטב, יושבים אנשים עם רצון טוב. איפה הבעיה? הבעיה, אנחנו רואים את זה היום, האם הנושא של קצבאות זקנה צריך להיות במו"מ קואליציוני, או שצריכה להיות מדיניות דרך ביטחון, על כך אני ארחיב במושב הבא.

 

דבר שני, אמרה יולי תמיר - המדינה משקיעה 5 מיליארד שקל באמצעות עמותות, ארגונים והתקשרויות. זה ביד אחת. ביד השניה, המדינה קיצצה  5 מיליארד שקל בשירותי הרווחה. איפה היד המתכננת והמכוונת?

כאשר אלישע ינאי מתכנן מוצר חדש במוטורולה, יש תכנון ויש תפוקה בסוף. יש טלפון בסוף, או צ'יפ. האם לא ראוי, שהיום המדינה תבוא ותגיד: יש 30% ילדים עניים, יש 652,000 ילדים עניים, בואו נעשה תוכנית, שאומרת את הדבר הבא: איך יורדים מ-30% ל-20% בתוך חמש שנים? איך יורדים מ-30% ל-15% בתוך עשר שנים? תכנון פשוט. לא צריך יותר כסף ממה שיש במערכות. לא צריך. באחריות אני אומר את זה. באחריות מלאה. אם המדינה, יחד עם הארגונים, תבוא ותגיד: היה צמצום העוני בקרב הילדים ב-10%, אז מתכננים את זה, מציבים את המערכות ועושים את העבודה. ולא על המדינה בלבד לעשות את העבודה. השאלה היא, איך מונעים מצב, שכל ארגון מקים יחידה לאסטרטגיה? אני עכשיו עושה אסטרטגיה, איך אני מצמצם את הילדים בסיכון באזור שדרות? גוף שני, איך אני מתכנן צמצום באזור אילת? אתם יודעים מה חסר לנו? חסר תכנון ברמה הלאומית עם אותם משאבים. אני לא פונה כרגע ואומר - יושבת פה יעל אנדורן מהאוצר - לא מבקש יותר כסף. אני מבקש חלוקה שונה והקצאה של הכספים. תאמינו לי, זה יעבוד. זה מה שחסר לנו ואני אומר את זה באחריות מלאה, מתוך ידיעה.

 

ואם כן, הגבולות, לטעמי, הם כאלה - אני רוצה לצטט את הרמב"ם, שאמר במתנות עניים: "שמונה מעלות יש בצדקה. מעלה גדולה שאין למעלה ממנה: זה המחזיק ביד ישראל שמך, ונותן לו מתנה, או הלוואה, או עושה עמו שותפות, או ממציא לו מלאכה, כדי לחזק את ידו, עד שלא יצטרך לבריות לשאול ". זאת אומרת, אם נקים איזושהי מועצה משותפת לארגונים ולממשלה ונציב את היעדים - ילדים, זקנים - נציב יעדים, יעדים ארוכי טווח לעשר שנים, אנחנו מבזבזים המון כספים על מטרות קצרות טווח ולא משיגים את המטרה. עובדה, העוני בקרב ילדים עולה, העוני בקרב קשישים עולה. אני מכריז באחריות מלאה - אם ניקח את אותם שני מיליארד שקל, שנותנים לעמותות, את אותם כספים שהעמותות גובות ובאמת, בלב חם מוכנות להשקיע, ואת אותם 600 מיליארד, שיש לממשלה בנושאים הללו, נעשה את זה כוח של ה-5 מיליארד שקל, שקיימים במערכת ונגיד: היעד – צמצום העוני בקרב ילדים ב-10% בחמש שנים. אפשר להשיג את היעד הזה. יש לנו כוחות תכנוניים, יש לנו כוחות ביצועיים ויש לנו נכונות לשיתוף פעולה. שותפות ולהראות את הדרך כיצד עושים זאת - זה מה שחסר למדינת ישראל. אז יש ישיבות פעם בשבועיים, פעם בשלושה, יש בקשות, יש טענות, יש תיאומים, יש טענה, שהמשרדים לא מתואמים. אני יכול להגיד דבר אחד: יש רצון טוב גם במשרדים. יש פקידים טובים ויש, בפירוש, אנשים טובים, שיש להם את הרגש החברתי לבוא ולתרום. מישהו צריך לקום ולתעל את התרומות הללו באופן מובנה להשגת יעדים. אי אפשר להשיג את כל היעדים בבת אחת, אבל אם ניקח יעד אחד לחמש שנים ועוד יעד אחד לחמש שנים, נתייצב ונוכל לבצע את המערכות.

אני מאוד מקווה, שהעשור הקרוב לא יחזיר אותנו באמת לגבולות של חלוקה לעומת אחריות המדינה. אסור לנו להגיע למצב הזה. אסור לנו להגיע למצב הזה, שרמת הקיצוצים תהיה כזאת, שתחייב אנשים טובים, חיצוניים, להיכנס למערכות ולבוא במקום המדינה לאותם עניים. אסור. צריך לעשות שותפות ולהגיד: זה היעד, תביאו את הכספים, וגם לגבי מה שאלי אמר. זה נכון שהדילמה המרכזית הזאת של איש האוצר - דרך אגב, ואני לא מקנא בו - הדילמה הרצינית ביותר, לדעתי, של שר האוצר, זה כשבאים אליו ואומרים לו הנה דולר, אם תיתן דולר משלך, יהיו פחות ילדים עניים. חבר'ה, זה דילמה רצינית. שר האוצר צריך, בעצם, לחשוב על הקצאת משאבים ועל חלוקה. זו דילמה, שאני לא יודע איך פותרים אותה, אבל אם באים ואומרים, המדינה אומרת הנה הדולר שלי לנושאים החברתיים והנה הדולר של הארגונים ושל התעשייה ואני מכיר היטב את הפרויקטים הללו, הייתי שותף אליהם, בואו ביחד, בשני דולר, נגיע ליעד. זה לא קורה היום וזה מה שצריך לקרות. תודה רבה.

 

הדפסשלח לחבר

עוד בנושא זה

עבור לתוכן העמוד