כניסה לחברים רשומים



אל"מ (מיל) יעקב תורן - איחוד תעשיות והפרטה - הערכת התעשיות הביטחוניות

כמה הערות והארות לדברים שנאמרו קודם. בספר דברים כ"ב, פסוק י', כתוב: "לא תחרוש בשור וחמור יחדיו". לכאורה, יש יתרון לגודל, אז מה פה לא בסדר? כפי שנאמר פה, מסתבר שגודל זה לא תמיד יתרון. לא תמיד כל חיבור הוא נכון ומביא את התוצאות האופטימליות. יש לנו הרבה חסרונות ואנחנו יודעים אותם: יש פיזור גיאוגרפי, יש בעיית שליטה, יש חוסר פרגון בתהליך קבלת ההחלטות, יש אולי פחות יוזמות ויש ריכוזיות.

 

צריך גם להיזהר תמיד עם השוואה מה עושים בעולם. אנחנו תמיד משווים את עצמנו לאמריקה. צריך לזכור, שאנחנו כמו עיר ממוצעת בארצות הברית. אפשר להסתכל על רפא"ל כדוגמא. אנחנו בחיפה כמעט כמו בחו"ל. אני רואה את זה בהתנהלות היום יומית. תל-אביב זו ארץ אחרת, חיפה זו ארץ אחרת, ואפילו להביא מבקר לרפא"ל זה לא תמיד קל כמו, למשל, להביא אותו לתעשייה האווירית, או לאלישרא. כך שלא תמיד ההשוואה היא נכונה אחד לאחד.

 

יש פה הרבה וותיקים ואני רוצה להזכיר להם, שאופנה באה ואופנה חולפת. גם התנאים של השוק משתנים. אני חושב שבשנות ה-  80 , יחד עם משה קרת מהתעשייה האווירית, דיברנו על ביזור, איך צריך לבזר. איך צריכים הגופים להיות. מלוכדים, נמרצים וזריזים, ומה לא טוב בדינוזאורים הגדולים. ניתן יותר חופש וכו' וכו'. גם בעולם ראינו את המגמה הזאת. אבל ממה ששמענו פה ממארק ניומן היום, אנחנו יודעים שגם הדבר הזה משתנה, לפחות בארצות הברית. ברגע שהשוק הביטחוני הכפיל את עצמו, נניח ממאתיים, או מחמישים מיליארד, למעל חמש מאות מיליארד! והסתבר שפתאום חסרות חברות נוספות. החברות הגדולות של הארבעים, חמישים, שבעים מיליארד, צורכות קבלני משנה וספקים, ואינן יכולות לעשות בעצמן את הכול לבד. יש מקום גם לאחרות. זאת אומרת, שלא תמיד גדול הוא טוב יותר.

 

לגבי המקרה הספציפי בארץ, אני רוצה לחדד עוד שלוש נקודות, שלפחות בעקבות חלק מהן אני יושב כאן. שמחתי כבר לשמוע מיוסף אקרמן - נשיא אלביט, שהוא כבר לא מדבר על חברה אחת גדולה. הוא כבר מדבר על שתיים-שלוש. אז פה אנחנו כבר  התקרבנו. גם עמוס ירון דיבר על זה רוב הזמן, שבעצם מדובר כנראה על קונסולידציה, אבל לא ברמה של חברה עולמית. גם אם היא תהיה 4 מיליארד, צריך לזכור, שעדיין נהיה קטנים בקנה מידה עולמי.

 

מה הבעיות? קודם כל צריך לזכור את מבנה יחסי העבודה בארץ. יש בעיה של High bid. הייתי אומר את זה בזהירות. יש סכנה של מה שנקרא ברשות הניהולית -  השליטה של הבעלים והמנהלים בחברת ענק שכזאת. אולי ברמז דק אני אגיד, שבמקום חבר כנסת אחד, אולי יהיו שלושה. זה דבר אחד.

 

דבר שני, והזכיר את זה הרצל (בודינגר), לא דבר קל ופשוט להפריט את התעשיות הביטחוניות. אם ננסה להתחיל לחבר את הדברים בצורה בלתי מבוקרת ולא זהירה, לא נוכל להפריט. הדברים הרגישים יעכבו את תהליכי ההפרטה ולכן צריך להיזהר גם מזה. דבר אחרון, אני חושב שנאמר כבר בכמה פורומים, זה אופי החברה הממוזגת הזאת. חברה בארצות הברית, אפילו אם היא גדולה, עדיין לא מבצעת את כל האספקטים של כל הפעילויות. יש מקום לעוד חברות, אפילו אם מדובר בחברות ענקיות, של עשרות מיליארדים, שמתמחות ומתמקדות בתחומים מסוימים. אנחנו נהיה חברה אחת, של ארבעה מיליארד, שבסך הכול, למעט מטוסים ואוניות, היא תעשה הכל. חברה כזאת, שתבוא לעולם, בעצם תרגיז כל אחד. קשה להתחבר כשאתה גם מתחרה. לעומת זאת כשאתה מתמחה בתחום מסוים, אתה יכול להתחבר למישהו ולהשלים אותו וביחד להשיג הישגים. לכן אני לא בטוח, שמבחינה זאת, טוב לחבר את כולם ביחד ולאבד בכך את הגמישות והאפשרות של להיות משלים למישהו, ולא רק מתחרהו.

 

עוד דבר שכדאי לזכור, וזה המחיר. הזכיר את זה גם מארק ניומן ואנחנו יודעים מה קרה לתהליכי המיזוגים באירופה ובארצות הברית. זה היה כרוך במשברים נוראיים, בהפסדי ענק של חברות, שמחקו מיליארדים ופיטרו עובדים.  דיבר מארק ניומן על אובדן של מיליון מקומות עבודה וגם יכולות שהלכו לאיבוד. אני לא חושב שאנחנו יכולים להרשות לעצמנו תהליך כזה. צריך להיות הרבה יותר זהיר והרבה יותר מבוקר.

 

מסקנה – צריך לעשות את זה אולי קצת אחרת, ואני לא אתייחס כאן לזה. החזון  של העם, ואני אצרף אליו גם את יוסי אקרמן, ששתיים-שלוש חברות בארץ, ומעל זה צה"ל ומשרד הביטחון יוכלו קודם כל לרכז משאבים במרכזי מצוינות עיקריים ומוסכמים. יהיה צריך לעבוד על זה ולתמוך בהם בתחרות הבינלאומית. אני אולי אחזור על דבר או  שניים, אבל הדוגמאות הבולטות הן, שראש סיב"ט, ידידי (האלוף מיל. יוסי בן חנן), שראיתי אותו פה, פתאום הופך להיות מישהו פעיל, כי שלוש חברות ישראליות מתחרות זו בזו, באותה מדינה, על אותו דבר. מה הוא יכול לעשות? הוא צריך להיות נייטרלי. "הוא מהאו"ם". הוא לא יכול להגיד שזאת המערכת הכי טובה בעולם, כמו שעשה הנספח האמריקאי או הנספח הצרפתי.

 

מה שחשוב יותר, שמערכת הביטחון גם תיהנה יותר מהפירות של הייצוא הזה. הוא יהיה יותר רווחי והוא ישרת יותר את הצרכים של מדינת ישראל. אם משרד הביטחון, מדינת ישראל ומנהל ההגבלים מודאגים מהיווצרות מונופולים, צריך להרגיע אותם. התחרות שלנו היא בעולם. ראינו את זה קודם, 75% מהשוק זה בעולם ולא בארץ ולכן, משרד הביטחון תמיד יכול להשוות אותנו לעולם ואפילו לתחר אותם. עם זה אנחנו יכולים לחיות. חוץ מזה, גם כלקוח היחיד וכרגולטור הוא יכול להסתדר אתנו ואנחנו נצטרך להיות בסדר.

 

אמנם מנכ"ל משרד הביטחון, עמוס ירון עזב כבר את הפאנל, אבל  אני קצת חולק עליו ועל מה שאמר. האם ניתן להגיע לזה דרך הפרטה? אני אומר כך: למעט חריגים בתעשייה הביטחונית שנזכרו פה, ניתן להפריט את התעשייה הביטחונית ! אני כתבתי נייר איך עושים את זה.

 

איך מבטיחים את האינטרסים של המדינה? אפשר לעשות את זה, לכאורה, דרך תחרות חופשית ושיקולים כלכליים, תהיה התייצבות על נקודת העבודה הנכונה, הנקודה הכלכלית הנכונה. כל זה יפה, אבל לא במציאות הפוליטית של מדינת ישראל. אני לא יודע אם דוד ואיש (חשב משרד הביטחון) נמצא פה? אבל "דו"ח ואיש" כבר נדמה לי בן ארבע שנים לפחות. תראו מה קרה אתו. אני לא יודע מה יקרה עם ההפרטה של תע"ש ומתי היא תקרה. התהליכים האלה לא קורים. ב-2005 אני מניח שמתחילים את הפרטת התע"ש. מצוין. אבל בוא נמשיך הלאה, אם אפשר להתקדם. את התהליך הזה צריך לעשות, אבל צריך להבין שהוא לוקח שנים במציאות הפוליטית בארץ. 2005 זו שנה לפני הבחירות. ב- 2006, אם הממשלה תהיה יציבה ואם יהיו בחירות, ב- 2006 אין הפרטות! אפשר לשכוח מזה! אז לכן, אי אפשר לחכות, הבעיות בוערות עכשיו. צריך לעשות את התהליכים במקביל.

 

ולכן, אני רוצה לסכם פה את הפרק הזה: בעדיפות ראשונה צריך לבטל ולצמצם את כפל התשתיות ולטפח את מרכזי המצוינות הלאומיים. גם בתעשייה הפרטית, לא רק בתעשייה הממשלתית, ואפשר לעשות את זה. יש כבר היום כאלה ואפשר לעשות את זה. יש למדינה את כל הכלים לכך. יש תקציב מפא"ת, יש תקציב מדען ויש מדיניות של ייצוא ביטחוני, וכמובן הכי חשוב, משרד הביטחון. הוא הלקוח והרגולטור והבעלים של רוב התעשיות. זאת אומרת, תעבדו על הפרטה הכי מהר שאתם יכולים, במקום שזה נכון. אבל אל תחכו שההפרטה תגאל אותנו מהבעיות המדיניות של היום. צריך לפתור את הבעיות המדיניות של היום בדרכים אחרות, בדרך אדמיניסטרטיבית, בדרך רגולטורית ובמידת האפשר בהסכמה.

זה יכאב קצת לכל תעשייה, אבל בסופו של דבר כולם ייהנו יותר, אפילו בלי חקיקה. 

 

וכל הדיון הזה עשוי להיות היפותטי. צריך גם שיהיה משהו שיחזיק אותו וזה סוגיית התקציב. אני חושש שאנחנו קצת מתחילים להירדם. אמנם זה נאמר פה, אבל לא בעוצמת דאגה כפי שזה נאמר בעבר. יש הבנה, כך אני מבין מהאוצר, על שנת 2005. על תקציב מקוצץ. אך הוא לא מספיק לעשות את הדברים שאנחנו באמת צריכים, ולהבטיח את מה שנעשה, או שנצטרך לעשות, בשנים הבאות. לגבי תוכנית רב-שנתית ומה גודל התקציב לשנים הבאות, לא ידוע לי.

 

יותר מזה. אנחנו רואים מה קורה היום עם הלחצים החברתיים. היו פה מושבים אחרים והם קצרים. אפשר להגיד: תקציב הביטחון גדול, בואו נקצץ אותו, ונבנה מזה דברים אחרים, רווחה וכו'. זה לא פחות חשוב מביטחון. זה נכון. זה לא פחות חשוב מביטחון. אבל בכל זאת, בלי ביטחון לא נהיה. לא נתקיים כאן. התעשייה הביטחונית לא תוכל לשרוד אם לא יהיה לה את המסה הקריטית של התקציב לפיתוח ולהצטיידות. יש עוד בעיה שלא הזכרנו אותה בכלל בכינוס הזה, זו בעיית מתח הסיוע, ההשקעה היא של מיליארד דולר במתח סיוע. לכאורה זו מתנה שעוברת לכלכלת מדינת ישראל, אך למעשה היא גם פגיעה, ואנחנו רואים הסטה. את מישהו זה הצחיק, אני לא יודע מי, אך זו הייתה הסטה, יש הסטה של התעשייה שלנו. אנחנו מעבירים את המוצרים שלנו לארה"ב.

 

עכשיו, אנחנו מיישמים את זה ומתחברים, כמו שהציע מארק ניומן, לתעשיות האמריקאיות ועושים והולכים למקומות אחרים ביחד. הכול טוב ויפה, אבל השוק שלנו והשוק של ארה"ב זה לא אותו השוק וזה פוגע בייצוא הביטחוני. לכן, צריך ליצור מנגנון שיבטיח לפחות את הפיתוח ואת הייצור הראשוני בארץ. זאת אומרת, כל דבר שאנחנו מפתחים, צריך קודם כל לייצר סביבה ראשונה בארץ, לשפר את מקומנו בתחרות. זה יבטיח שזאת טכנולוגיה כחול-לבן ואין עלינו, נקרא לזה מגבלות, מאותן המדינות שאנחנו יכולים להוציא מהן ומבלי לפגוע בבני הברית שלנו. בכל מה שקשור לארה"ב, אנחנו נשמח להעביר את הידע לחברות אמריקאיות ולשיתופי פעולה אמריקאית, כי בסופו של דבר, ארה"ב, היא בעל הברית העיקרית שלנו ואנחנו שמחים ורוצים לעזור לארה"ב במלחמה בטרור, ואני מעז להגיד, יותר מכל מדינה אחרת.  ואם יושבים פה אמריקאים, ויושבים פה, שהולכים ברחוב בישראל, כל ילד יודע להגיד מי בעל הברית הטוב של מדינת ישראל, ארה"ב. וכולם בעד אמריקה. כל מדינה אחרת בעולם, כולל אלה שאוכלות מהידיים של ארה"ב, הן כולן נושכות את היד שמאכילה אותן, וכולם משום מה נגד אמריקה. כדאי לזכור את זה, לעומת זאת אנחנו בן ברית אמיתי לארה"ב. נכון שארה"ב גם עוזרת לנו.

 

מה שאני רוצה להגיד פה, זה שיזכרו את כל ההישגים הכלכליים של התעשייה הביטחונית. הפורום הזה יודע אותם, כמה זה חשוב וכמה זה חיוני. ואני רוצה להגיד יותר מזה, נניח לרגע שהתעשייה הביטחונית לא הייתה כלכלית ולא מרוויחה כסף, האם היה צריך לסגור אותה? האם היה אפשר לסגור אותה? התשובה ברורה! מדינת ישראל משלמת את המחיר להחזיק תשתיות הכרחיות רק בגלל סיבות ביטחוניות ו/או פוליטיות. אנחנו לא יכולים לחיות פה בלי כושר הרתעה ואפילו כשיהיו הסכמי שלום. הסכמי שלום לא יחזיקו מעמד בלי כושר ההרתעה של מדינת ישראל.

 

אבל, לשמחתנו, ואולי קצת תרמנו מזה, לאספקט הכלכלי. הוזכרו פה מספרים. אני אומר וכולכם יודעים אני אומר לעיתונות ולדעת הקהל וצריך להגיד זאת חזור והגד. התעשייה הביטחונית היא המעסיק התעשייתי הכי גדול בתעשייה הישראלית, אם לא ידעתם. 20% מעובדי התעשייה, ישירות ובעקיפין, עובדים בתעשייה הביטחונית. גם כקבלני משנה וספקים. אנחנו 16% מהייצור התעשייתי. את המספרים שמעתם, למעלה מ- 3 מיליארד דולר. זו לא אפיזודה. קחו את  ההיי-טק המהולל שלנו. יש לנו חלק בו ואנחנו כולנו בעד המדען והכול. אין שם את המילה הצלחות. פעם אני קורא שהאלקטרוניקה למעלה, פעם אני קורא שהאלקטרוניקה למטה. ואילו אצלנו אנחנו מגדילים יציבות, לפחות בעשר השנים האחרונות, בהיקפים של למעלה מ- 2 מיליארד דולר לשנה. זאת אומרת, שאם אנחנו היום באים בתביעה שהמדינה תקצה את אותם מיליארד דולר לשנה, שימו לב, לתעשייה הביטחונית, ותיצור מנגנון פיקוח, אפילו להצטיידות זרועות, למו"פ זה הרבה. הלוואי, אני אומר. מיליארד דולר זה 4.5 מיליארד שקל. לא היה לנו את זה למו"פ. שמוליק יודע כמה יש לו.  למו"פ זרועות והצטיידות זרועות גם, שחלק מהן ממילא היינו קונים בחו"ל אם לא היינו מייצרים בארץ, זה גם עלה לנו כסף. אבל  את זה צריך להקצות בצורה קשיחה. ויסלחו לי כאן יושבי המדים. יש ליצור מנגנון משותף שלא רק צה"ל מחליט מה עושים עם התקציב הזה. לא תמיד טווח התכנון מתאים. מה שמתאים לצה"ל מתאים לכלכלה לאומית, וליצור מנגנון שקיפות ולהגיד בעניין המיליארד האלה, שמלבד שיקולים ביטחוניים יש גם שיקולים תעשייתיים כלכליים. משרד הביטחון, משרד האוצר וצה"ל צריכים להיות אמונים על התקציב הזה.

 

אני אסיים ואומר שהמנגנון של מפא"ת, תקציב המו"פ, שנאמר, שעל כל דולר שצה"ל שם לטובת מו"פ, משרד האוצר נותן שניים. אני חושב שהוא הוכיח את עצמו בצורה מצוינת. ואם מישהו היה בא ממערכת הביטחון, למרות שאולי הגמישות של כושר החלטה קצת תיפגע, כולם היו מברכים על זה. לא שמעתי שמישהו מתנגד לרעיון כזה אם יובטח באמת התקציב הזה של 4.5 מיליארד שקל כל שנה, כדי שלפחות בנושא המו"פ וההצטיידות הראשונית של צה"ל, נוכל לעשות גם בחו"ל וגם כאן. תודה רבה.

הדפסשלח לחבר

עוד בנושא זה

עבור לתוכן העמוד