כניסה לחברים רשומים



פנחס מידן שני - משטרי נאמנות

אני נדרש לסוגיה של מעורבות בינלאומית ביטחונית לרעיון המארגן. כשאני מזכיר את המושג מעורבות בינלאומית ביטחונית, לובשי המדים בעבר ובהווה נעים קצת לא בנוחות, מאחר ולנגד עיניהם עומדת התמונה - הרי זה יגביל את יכולתה של ישראל להגיב, אם וכאשר נדרש לה בכל שלב.

אני חושב, שההתנתקות מעזה טומנת בחובה אפשרויות ולא סיכונים. ציר פילדלפי, ותור הזהב המתפתח החדש בינינו לבין המצרים, למעשה יביא למצב שבו המצרים יפרסו, ככל הנראה, כ- 750 חיילים לאורך ציר פילדלפי ואני מדגיש - בצד המצרי.

לכל אורך הדרך לא שמענו ולו גם פעם אחת נכונות מצרית כל שהיא לקבל אחריות ביטחונית בתוך רצועת עזה או במקומות האחרים. כלומר, שבאותה תוכנית התנתקות חסר נדבח שלם וזאת בהנחת עבודה, שאנחנו מניחים שיכולתם ונכונותם של הפלסטינים לבצע ולהילחם בטרור ולבצע פעילות אכיפה מתמשכת כרגע מוגבלת. יכולתם גם היא מוגבלת. יידרש זמן, עד שהם יגיעו ליכולת הנדרשת אכן לבצע סיכול טרור וגם זה נצטרך לבחון כיצד הדבר מתבצע לאורך זמן.

אנחנו רוצים לצאת משם ולא להיות אחראים יותר, להסיר את אחריותנו מעזה ואז השאלה מי ימלא את הוואקום? מי מגשר על הפערים, כי הסוגיה איננה מסתיימת רק בפילדלפי. אם נסתכל מעבר לפילדלפי, נוכל לראות כבר בהתנתקות מעזה לפחות מספר מופעים נוספים. במוקדם או במאוחר נתבקש לאשר הפעלתו של שדה תעופה בעזה, אותו שדה תעופה דהנייה, שמקומו אולי ייקרא מחר בבוקר בשם אחר, והסוגיה הביטחונית אליה אנחנו נדרשים  היא: מי יבצע את הביטחון? ועל פי הסכמי הביניים, מדינת ישראל היא זאת שעושה את הבידוק הביטחוני, את הסלקטורים בשדה תעופה דהנייה. בהעדר מדינת ישראל וכאשר אנחנו אינם שם, מי הוא הגורם הקביל והאמין בעינינו שיעשה את הביטחון? המצרים לא רוצים בינתיים.

בהמשך לעזה נדרש לסוגיית הנמל הימי. מי יוודא שסחורות שמגיעות פנימה, אינן נושאות בחובן אמל"ח, ציוד שלא הינו רוצים לראות אותו, אנשים שנכנסים פנימה, ושוב אנחנו חוזרים לסוגיה, הרי אנחנו אומרים שעל הפלסטינים בשלב הזה איננו סומכים שיעשו את הביטחון.

נעבור לאותו סיפור של הבידוק הביטחוני לאורך הציר, מי ישמור על החופים לאורך רצועת עזה? מדינת ישראל כרגע נמנעת מהשאלה, לא נדרשת לה  מיידית, אבל בפועל הרי לא נוכל לאפשר ספינות משמר חופים פלסטיניות, כי זה הרי יתנגש לנו בסוגיית הפרוז של המדינה הפלשתינית שבדרך. זה רק באשר להתנתקות. ואם נרחיב, ואם וכאשר נגיע להסדרי הקבע, אנחנו צפויים לראות מופעים נוספים שבהם יידרשו כוחות משימה, task forces, בינלאומיים או אחרים, כדי למלא את החלל, שאנחנו אומרים שהפלסטינים אינם מסוגלים. ביניהם, אנחנו דיברנו כבר בעבר על אותם מקומות ביטחוניים שישארו בתוך השטח הפלסטיני, באיו"ש. מי יאייש אותם? מהסוגיה הירדנית, מי שישאל את הירדנים, ולירדנים יש בעיה דמוגרפית לא פחות קשה מאשר שלנו, ואולי קשה הרבה יותר, ומי שישאל את הירדנים, התגובה הראשונית תהיה: אנחנו, הסוגיה של בקעת הירדן אינה בעייתנו, זה ענין ביניכם לבין הפלסטינים. אבל בשיחות שקטות בינינו לבינם נשמע הדבר האחרון שבו היינו חפצים, זה לראות פלסטינים יושבים על גבולנו וחיבור בין הפלסטינים ביהודה ושומרון לפלסטינים של ירדן.

תהיה לנו את סוגיית המקומות הקדושים. במוקדם או במאוחר נצטרך להתמודד איתה. כמו מערת המכפלה, קבר רחל, האגן הקדוש, כל מיני גופים וגורמים, שיש בהם, או יהיו בהם, צורך להתערבות של צדדים שלישיים, בהנחת עבודה שאנחנו על הפלסטינים לא סומכים בשלב הזה, לא על נכונותם לא על יכולתם, ונצטרך מישהו אחר שימלא את החלל, אם אנחנו נרצה לצאת. איך עושים את זה? אז מה שדרוש, לטעמי, זה רעיון מארגן. הרי לא יכול להיות, שכשנידרש לסוגיה כמו פילדלפי נמצא את הפיתרון של המצרים יחד עם ה- MFO, עם הכוח שיושב בסיני, שהמנדט שלו יורחב. הרי מישהו צריך יהיה לחבר בין כל אותם גורמים ביטחוניים שינועו בשטח וכל אלה שמניתי בעבר, ולא כולם יהיו בינלאומיים, ורצוי שיהיה איזשהו מנגנון אחד מארגן ומסדר, שכשהוא יידרש לסוגיה, יוטען המנגנון, כל אחד מהגופים והמשימות תוכפף לאותו מנגנון על. מי צריך לעמוד בראשו? ככל הנראה מישהו שמדינת ישראל סומכת עליו, כלומר הובלה אמריקאית. מי צריכים להיות השחקנים בתוכו? אותן מדינות, ובעניין הזה גם  הקהילה הבינלאומית, שכרגע נוח לה להתעלם מתפקידה הביטחוני כדי לא לטבול בביצה בעזה או, בביצה הביטחונית או  בסוגיות המסובכות שם, ונוח מאד להטיל את העניין על מישהו אחר, אבל הם יידרשו לזה. כי כמו שאמרתי, אם נצטרך מחר בבוקר מי שיעשה ביטחון, לאו דווקא חיילים, בידוק בטחוני בשדה התעופה המתחדש של עזה, מישהו יצטרך לעשות את זה, אם אנחנו לא נסמוך על הפלסטינים, וקרוב לוודאי שהמצרים לא בהכרח יהיו מוכנים לעשות את הדבר.

במסגרת אותה מטריית על, שתשמש כאיזה שהוא גוף מתאם מנחה בכל הגורמים ובכל הגופים הביטחוניים שיופעלו במוקדים השונים בינינו לבין הפלסטינים, צריך שיהיו אנשים בכירים. זה לא יכול להיות יותר כמו שבמפת הדרכים מוגדר מוניטורים. אנחנו  לא יכולים להגיע למוניטורים לייט. זה צריך להיות משהו שיש לו יכולת אכיפה, יכולת ביטוי, יכולת השפעה על הצדדים ולכן הוא צריך להיות מאויש על ידי אנשים בכירים משני הצדדים, גם ישראליים גם פלסטינים, גם של הקהילה הבינלאומית, כשותפים לכוחות המשימה האלה. ואמרתי קודם, ההובלה צריכה להיות אמריקאית. המשתתפים צריכים להיות מקובלים על שני הצדדים ולא  נכפים על שני הצדדים.

 

ודוגמה טובה למצב, שבו שורר שקט, אם נרצה להרחיב את היריעה גם מעבר לסכסוך הישראלי-פלסטיני, יש לנו ברמת הגולן. יש לנו שתי מדינות שחפצות בשקט. גוף שנקרא:  UNDOF, שסה"כ פועל היטב, למרות שהוא גוף של האו"ם, שכולנו בנשימה ראשונה אומרים: אנחנו לא כל כך סומכים על האו"ם. יש לנו ניסיון מר בעניין הזה. בכל מקרה, אנחנו נדרש לאיזשהו רעיון מארגן, לאיזושהי מטריית על, לאיזשהו גוף מארגן, שתחתיו יפעלו כל הגופים הביטחוניים, כל אחד בתחומו ובמשימתו, עם המנדט הברור שלו עם האיוש שלו, כי בלעדי זה יהיו לנו מקרים בודדים, שאין קשר ביניהם והתאום ביניהם יהיה בלתי אפשרי.  תודה.

 

הדפסשלח לחבר

עוד בנושא זה

עבור לתוכן העמוד