כניסה לחברים רשומים



אהוד ברק

תודה לעוזי ולמארגני הכנס, אני שמח באמת שאפשר להתחיל קצת יותר מוקדם ואולי נוכל להשאיר זמן לשאלות. אני מתכוון לנסות להציג אלטרנטיבה למדיניות של ממשלת ישראל, ובתוך ההסכמה הגורפת, שבשנה האחרונה מלווה אותנו, שבעצם הכל טוב, יהיו, אני מניח, כאלה שיגידו שאי אפשר לבצע את מה שאני אומר ויהיו כאלה שיגידו על אותם דברים עצמם שזה בדיוק מה שעושים. אני ממליץ לכם לא להגיב מיד אלא לישון על זה לילה, ולגבש עמדה אח"כ. ולו משום שמדובר בסוף בגורלה של מדינת ישראל ושתוצאות השגיאות כאשר נעשות שגיאות קוברים. זה לא קוברים, לא את המדינאים לא את המנהיגים לא את האנשים שיושבים פה בחדר ואפילו לא את הפרשנים, קוברים את האזרחים מהשורה של מדינת ישראל ואת חייליה. בהמשך אני אבקר בצורה די בוטה גם את המנהיגות של הימין וכמובן גם את השמאל, ולכן אני מוצא לנכון להבהיר מראש, שאני משוכנע ששרון עבר מהפך אמיתי וכואב בעמדותיו. מדובר בדבר אמיתי. ושגם הוא וגם הליכוד הם פטריוטים בדיוק כמו העבודה או כל אחד מהאזרחים פה בחדר או במדינה.
גם כאשר אני חושב שהם טועים, ברור לי שהם מנסים לעשות בסמכות שהם קיבלו בהצבעה של אזרחים את מה שהם מבינים כנכון למדינה.
דבר שלישי שאני רואה לנכון להבהיר, זה שלטרור אחראים לא שרון ולא ממשלת הליכוד וכולל שגיאותיה אלא החמאס, הגהאד האסלאמי וערפאת זכרונו לקללה.
הדבר הזה נכון גם לחבריי בשמאל שגם אותם אני אבקר. בעיני גם הם טועים קשות בהרבה דברים אבל אין לי שום ספק שהם טועים מתוך כוונות אמת נקיות.
אנחנו במצב חדש. אין ערפאת. נבחר מחדש הנשיא בוש. כושר העמידה יוצא הדופן של החברה הישראלית מול גלי הטרור והעבודה המסורה מאד של צה"ל ומערכות המודיעין והבטחון, יחד עם תמונה עולמית שבה אותם נושאים שנמצאים על הפרק אצלנו נהפכו לנושאים המרכזיים של העולם כולו, המאבק בטרור, המאבק בפרוליפרציה של נשק גרעיני והמאבק במשטרים שוררים. כל אלה יחד עם המאמץ לאפשר חרף כל האיומים האלה לתת לכלכלה העולמית ושלנו במקרה שלנו להתפתח, אלה הנושאים העיקרים.
המצב החדש הזה יוצר סיכויים וכמובן גם סיכונים. בתחום הסיכויים אנחנו רואים כבר עכשיו סימנים קצת קולות אחרים במצרים קולות אני מקווה שיש מאחוריהם בשר מסוריה. בחירות ברשות הפלשתינאית, סיכויים מסוימים לתאם ולו חלקית את ההיפרדות החד צדדית ועמדה בינלאומית שלפחות מבינה על מה אנחנו נלחמים, גם אם כפי שיכולתם להתרשם קודם בהרצאה של סרקוזי שזה מגיע ממש לנקודות מעשיות שקשורות למדיניות, רובם חוזרים למדיניותם הישרה.
הסיכויים האלה מחייבים עין פקוחה ושיקול דעת רצוף כדי שחלילה מדינת ישראל לא תחמיץ את ההזדמנויות. אבל ישנם סיכונים. צילו של ערפאת שגם לאחר מותו, מגביל את חופש הפעולה של ההנהגה. עמדות היסוד הערביות שלא השתנו באופן עמוק. הטרור שעלולים להמשיך להוביל בכוח החמאס והג'האד, והסכמה בינלאומית על תוכניות שהן גרועות לישראל ממפת הדרכים בפירוש של האיחוד האירופאי, דרך התוכנית הסעודים ואני אגע אולי בעוד רעיונות מתגלגלים.
ישראל מטלטלת מזה שנות דור בין שני קטבים של חזיונות משיחיים נעדרי אחיזה במציאות הריאלית בימין הקיצוני, ומשאלות לב נעדרות אחיזה במציאות הריאלית בשמאל העמוק.
וכתוצאה מזה, בכל צומת אנחנו מוצאים בליל ממש מבלבל של תוכניות. ז'נבה, איילון, חוסיני, ליברמן יש לו תוכנית חדשה אותו ליברמן מאסואן טהרן ומהאוטובוסים לטרנספר, איזה תוכנית עכשיו חדשה שלפי דעתי, אם היה צריך להצטרף לקבוצה שלי במפלגת העבודה, היינו מקבלים אותו עם התוכנית הזאת בהסתייגויות קלילות. התוכנית של שרון, מעבר להתנתקות מעזה אני מדבר, שגם לא ברור אם זה גרסת וייסגלס או הגרסאות שנלחשות בקרב אנשי השמאל, וישנה כמובן התוכנית של פייגלין והמוכרת לטוב או לרע, תלוי בהשקפה, והזכרתי את התוכניות העולמיות. היוונים העתיקים אמור פעם אם אינך יודע לאיזה נמל אתה מפליג, שום רוח לא תביא אותך לשם, וקודם כל לדעתי אנחנו צריכים לגבש לעצמנו תמונה בהירה למה שאנחנו רוצים. למיטב הכרתי, יעדנו הנכון הוא מדינה יהודית ציונית דמוקרטית בגבולות ברורים, והיפרדות מלאה מהפלשתינאים שתבטיח רוב יהודי מוצק לדורות בתוך הגבולות של המדינה. נדרש כלי לבצוע, כדי להגיע לחזון הזה, תוכנית חירום לבניית הגדר. אי בניית גדר הביטחון היא אחת ההפקרויות החמורות ביותר של השנים האחרונות. עד היו לא נבנו יותר מ- 35 אחוזים שלה. אין לי שום ספק שבמדינת ישראל יש מספיק כוח ביצוע כדי להשלים את הגדר הזאת במלואה, עם גושי היישובים, 75 אחוז מהמתיישבים בתוכה, בתוך תקופה של ששה חודשים, בכל מקרה לפני ראש השנה. נדרשים לנו גושי היישובים העיקריים, בעיקר ערי הלווין מסביב לירושלים, הרצועה ממזרח לבן גוריון. עד לפני זמן קצר עוד אפשר היה להכליל את אריאל קדומים, היום זה הרבה יותר מסובך מדינית, אני אגע בזה אחר כך. ונדרשת במקביל גם אם בניית הגדר לוקחת ששה חודשים, אז עוד 12 חודש אחר כך נדרשת העתקה יזומה על ידי מדינת ישראל של כל היישובים המבודדים. יש בהם כ- 20 אחוז מהמתיישבים. כל היישובים המבודדים שמעבר לגדר, שאין שום ספק, לשום ילד בן 10, שלא יישארו שם, לא לעת הסדר ולא לעת הסדר ביניים. יש צורך להעתיק אותם חזרה לתוך מדינת ישראל, או לתוך גושי יישובים. בתוכנית נדרשים עוד שלושה יסודות – לחימה נחרצת בטרור בכל מקום ובכל זמן, דלת פתוחה לחידוש המשא ומתן המדיני ללא שום תנאים מוקדמים מעבר לתנאי היחיד של היעדר אלימות, שאנחנו נקבע מתי הוא מתמלא, על בסיס אותם העקרונות שעמדו על השולחן יום לפני שהפלישתינאים פנו לטרור של האינתיפדה האחרונה, קרי עקרונות קמפ דיוויד. והיסוד השלישי: הזמנת הקהילה הבינלאומית, לקחת מנדט על הרשות הפלשתינאית למשך שלוש או ארבע שנים כדי להכין אותה למה שנקרא בעולם proper statehood. למדינה רצינית ומסודרת. ההזמנה הזאת, משום הנסיבות, אינה יכולה להיות תנאי, איננה יכולה להתנות את ההיפרדות החד צדדית של מדינת ישראל או החצי מתואמת, אם זה יהיה אפשרי, אבל חשוב מאוד שההזמנה הזאת תיעשה, bona fide בתוך שאנחנו מפנימים ומעכלים את כל משמעויותיה. התוכנית הזאת איננה מביאה לכשעצמה את סיום הסכסוך, וגם לא סוף מוחלט לכל אפשרות של טרור, אבל שום תוכנית לא מביאה את זה, וצריך להבין שלהבדיל ממלחמה שאותה אנחנו יכולים לכפות על הצד השני שלום הוא כמו טנגו, נדרשים שניים. ורק אם נבנה לעצמנו עמדת כח ובטחון עצמי נוכל להגיע בסופו של דבר כאשר התנאים יבשילו בצד השני ואני מקווה שהם יבשילו מהר למשא ומתן מעשי. אבל בטוח שהתכנית הזאת תשפר באופן דרמטי את מצב הבטחון האישי במדינה, קבורים היום בבתי הקברות שלנו מאות אנשים שנהרגו רק משום שלא היתה גדר בטחון, היא תשפר את המצב הכלכלי אני רואה פה אנשים שהיו חברים בצוות של דן מרידור שעשה עבודה שהראתה שאנחנו מאבדים כל שנה 2.5% תוצר רק כתוצאה מהיעדר הגדר. והיא תעמיד את ישראל יותר נכון מול הסיכונים והסיכויים שטמונים במצב החדש. במדינה יהודית ציונית דמוקרטית בתוך גבולות ברורים כמו שתיארתי אותה קודם אפשר להגן על הבית גם מאה שנה אם יידרש והקורבן הוא מובן ומוצדק. בתפוח ועילי אנחנו נגיע בדיוק למה שהגענו בנצרים ומורג מוקדם ולא מאוחר. יהיו כאלה שיאמרו זה בדיוק מה שאנחנו עושים היום ואני אומר אנחנו לא עושים, בינתיים אנחנו מדברים ועל מה שאנחנו מדברים לעשות הוא הרבה פחות ממה שאני מדבר עליו.
אנחנו חיים בצל שני פרדוקסים, ראשית הדיון הציבורי במדינת ישראל בנושא הבטחוני מדיני מתרחש כולו במתחם שבין שרון לבין לנדאו ופייגלין. אין דיון ציבורי אמיתי על מה צריך לעשות ביום שלאחר ההתנתקות. אילו היה דיון כזה הוא היה חושף מיד את העובדה שיש פער בין עמדות הציבור עצמו לגבי השאלה מה נדרש יום אחרי ההיפרדות מעזה, עמדות הציבור כמעט זהות לפי דעתי למה שאני תיארתי קודם לבין מבנה המערכת הפוליטית שבה יש הטיה חזקה מאוד בימין הקיצוני לעצירת הפעולות הנדרשות למדינת ישראל לטובתה.
הסיבה לכך שייתכן בכלל המצב הזה שעמדות הציבור, הציבור כבר יודע מה צריך לעשות והמבנה הפוליטי של הכנסת איננו מאפשר לבצע את מה שנכון, אחת הסיבות העיקריות היא שאין מזה שנים אופוזיציה במדינת ישראל. וקשה ממש להגזים בתיאור הנזק לדמוקרטיה הנגרם מכך שאין במדינה שנמצאת בתקופה של הכרעות גורליות אופוזיציה לוחמת שעומדת, מתארת את עמדותיה בבהירות ונאבקת עליהן כדי להוביל את המדינה. זה אגב נכון לא רק בתחום המדיני הבטחוני. בכל תחומי חיינו האחרים מהחברה והכלכלה ועד שלטון החוק, מהאזרח הפשוט ברחוב ועד נשיא בית המשפט העליון אין אחד שאיננו מושפע מהעובדה שבמדינה אין בשנים האחרונות אופוזיציה. קיומה של אופוזיציה אמיתית היא נשמת אפה של הדמוקרטיה. ובמקום שיש אופוזיציה אמיתית באופן הכרחי בכל כמה שנים, ארבע שנים לפעמים שמונה שנים, מתחלף השלטון. אילו המאבק כולו בין האופוזיציה לממשלה היה על השאלה מי עמד ליד ההגה כאשר הספינה נכנסה לנמל מוגן בחוף מבטחים. או לשון אחר, למי מגיע הקרדיט או מי היה הראשון שאמר מה צריך לעשות זה היה ויכוח חסר ערך, אף אחד מאתנו כולל הדובר אליכם איננו מספיק חשוב כדי שזה יהיה דבר שראוי לדון בו. הבעיה היא של היעדר האופוזיציה כמו למדיניות המגומגמת והמהוססת של הממשלה יש מחיר, ראשית מחיר של הרוגים ושנית מחיר של אובדן נכסים בינלאומיים מדיניים של ישראל באופן בלתי הפיך.
מי שאומר אין כנראה ברירה, העם צריך להתרגל, חייבים להיקבר מאות אנשים כדי שהעם יפתח את עיניו צריך לתת לעצמו דין וחשבון איזו רמה של פטרונאז' הוא לוקח על העם, צריך לשאול את עצמו אם הוא היה מסוגל להסתכל בעיניים של אלף משפחות ולומר אבא, אמא, ילד, האחות, לפעמים כמה מהם, קבורים היום משום שהעם צריך להתרגל. ואחר כך הוא היה צריך לשאול את עצמו האם זה אמת בכלל. האם זה נכון שהעם צריך להתרגל או שבעצם העם מבין מזמן מה בדיוק נדרש והמנהיגות צריכה להתרגל שתפקידה לא לחכות עד שמוצו כל האפשרויות האחרות לפני שהולכים לאפשרות הנכונה אלא לקחת אחריות ולגייס את האומץ להחליט ואת הכח לבצע את ההחלטות. אני לא חושב שתפקידה של האופוזיציה במדינה הוא להסתפק בפסילה חרישית, והכוונה ששרון יהרוג בעצמו את תכנית הפורמלין, לכמה שנים למדינה הפלסטינית מבית מדרשו של דובי וייסגלס, שלפי דעתי בסך הכל מספר בבית הספר את מה שהוא שמע בבית.
אני חושב ששרון באמת עבר מהפך ושבאמת יש לו ויכוח אמיתי עם פייגלין ולנדאו אבל שרון, שעוזב את הסלע או את העמדה של ארץ ישראל השלמה ומתחיל לנוע אל הצד השני של התהום, אל העמדה של היפרדות בין שתי מדינות לשתי עמים עושה את זה, מנסה לעשות את זה בשתי קפיצות. ותהום לא קופצים בשתי קפיצות ולכן עוזי לנדאו מצד אחד ובוגי יעלון בהקשרים אחרים, אומרים לו את האמת - אם אתה תקפוץ כך אתה תיפול. מה שחסר הוא עמידתה של אופוזיציה לוחמת במדינה על הגדה השניה של שתי מדינות לשני עמים ושל היפרדות מלאה שתוסיף לו יד וגשר של ברזל, לא רשת בטחון שאפשר ליפול עם הרגל פנימה ואפשר ללכת יותר, אלא גשר של ברזל עם מעקה, שגם אם הולכים לא יציב אי אפשר ליפול ממנו - צריך לבצע את ההתנתקות. דרושה לכן מכיוון העבודה ממשלת חירום לאומית. אין שום שחר, זה איזה כיבוס מלים לקרוא לדבר הזה ממשלת אחדות, אין פה לא ממשלה פריטטית מבחינת קבלת ההחלטות ולא ממשלה פריטטית מבחינת המשקל של הגושים וגם לא מבחינת התפקידים. מדובר בממשלת חירום לאומית וטוב שזה ככה נבנה לצורך ביצוע התנתקות ואני חושב, שהדבר הנקי ביותר שמפלגת העבודה היתה יכולה לעשות, הוא להיכנס אליה עם מספר מצומצם של שרים ללא תיק בדיוק כמו שבזמנו נכנסו בגין, רימלט וספיר לממשלת החירום הלאומית כדי להבטיח חזית של תמיכה חד משמעית בביצוע מלחמת ששת הימים.
כל דבר אחר, לפי דעתי, יצור בלבול בין שני הצדדים ויקטין את האפקטיביות של המעשה הזה של בנית גשר הברזל לביצוע ההתנתקות. אבל אני חושב, שכאשר בעודה מבצעת את גשר הברזל הזה באמצעות כניסה של כמה חברים ללא תיק לתוך הממשלה, מפלגת העבודה חייבת להציב בראש מורם דגל מורם בהיר וחד של מה נדרש ביום שאחרי, מה מדינת ישראל צריכה לעשות ועם הדגל הזה להציב אותו. אם שרון יצטרף אליו, אם ליברמן יצטרף אליו, אם לנדאו יצטרף אליו, אם נתניהו יצטרף אליו, באמת בא לציון גואל, מצוין. אם הם לא יצטרפו אליו צריך ללכת לבחירות כדי להבהיר מה העם רוצה. אני חושב זה הדבר היחידי הנכון והאפשרי מבחינת מבנה, מבחינת המבנה של דמוקרטיה זה הדבר הנכון מבחינה ציבורית ואני מאמין שהוא גם הדבר הנכון מבחינה פוליטית. מפלגת העבודה, שתעמיד את הדברים הנכונים למדינה במרכז דרכה, ותיאבק לשכנע את הציבור שזה מה שדרוש ותתחיל להיות אופוזיציה לא תהיה בגודל הנוכחי שלה. במידה רבה, העובדה שמפלגת העבודה נראית כמו שהיא נראית נובעת מכך שבמשך שנים אין אופוזיציה וכולנו כולל חברי מפלגת העבודה והתקשורת מתרגלים למצב החדש הזה. אבל למעשה הסיפור הזה חושף דבר שהוא, שורשיו יותר עמוקים. מזה דור אחרי מלחמת ששת הימים וביתר שאת אחרי 77', אחרי המהפך, מתנהל במדינה דיון שקרי לגבי המציאות. אין כח להסתכל בעיניים פקוחות במציאות וכתוצאה מזה ברוב השנים האלה ב-¾ מהשנים האלה שלט הליכוד, מדינת ישראל מובלת בעיוורון חלקי תחת מדיניות שצריך להגדיר אותה בכותרת תפסת מרובה לא תפסת.
ערי הלווין מסביב לירושלים הן כורח הכרחי של מדינת ישראל אחרי ששת הימים. באותו מובן, הרצועה ממזרח לשדה התעופה בן גוריון ואפילו הבקעה. אבל מפעל זריעת ההתנחלויות אחרי 77' בכל רחבי יהודה ושומרון, בתוך ריכוזי היישוב הערבי, הוא שגיאה היסטורית. ועל השגיאה ההיסטורית הזאת אנחנו משלמים היום. זה שאין כח לאופוזיציה הראשית במדינה להסתכל בעיני הציבור ולומר אוסלו, קמפ דיוויד, זה הבעיה? אוסלו וקמפ דיוויד הם חלק מהניסיונות לפתרון, עם טעויות לאורך הדרך, עם שגיאות כאלה או אחרות, הם חלק מהניסיון לפתרון. מקור הבעיה ושורשה הוא המבצע הזה של פריסת ההתנחלויות במקומות, שמראש היה צריך להיות ברור שאין שום סיכוי בעולם שהם אי פעם יהפכו להישג בר קיימא.
מחבלים בגבול לבנון ואפילו איזה שריר מול סוריה לפני עשרים שנה זה הדבר ההגיוני ונכון אבל תכנית לבנון, כפי שהתפתחה לשינוי המשטר לסדר חדש במזרח התיכון, שמוכתב על ידי ישראל, הוא אותו תפסת מרובה לא תפסת. ובדיוק כמו שבמקרה הראשון ככה במקרה השני, טבע המציאות הוא שכאשר עם שלם הולך בעיוורון חלקי למדיניות של תפסת מרובה לא תפסת אי אפשר להתחיל להתיר את זה לפני שקברת אלף אנשים וגם אז צריך כוחות נפש אדירים בשביל הכח להחליט והאומץ לבצע את ההחלטות.
ואותו הדבר עכשיו. תמרון טקטי על תוואי הגדר זה דבר הגיוני וראוי, גם מול האמריקאים וגם מול האירופאים או האו"ם. אבל אי בנית הגדר במשך ארבע שנים זה מחדל לאומי, שמאות אנשים קבורים כתוצאה ממנו. זה מחדל לאומי, שאולי 25 מיליארד ש"ח חסרים היום באוצר המדינה, לצורך ההשקעה בנושאים חברתיים, ברקמות חלשות, בקשישים, בקודים (כך במקור) לסיעודיים, בקצבאות גמלאים, כתוצאה ישירה מהמחדל הזה. ואני לא מדבר על זה שנגררנו להאג בלי סיבה ובלי טעם עם נזקים, גם הם בחלקם בלתי הפיכים. לפני ארבע שנים היה אפשר לבנות את הגדר הזאת עם 75% מהמתנחלים בתוכה בגיבוי אמריקאי, אני מעיז לומר אפילו במימון אמריקאי. היום את אריאל לפי הכרתי, הערכתי כבר איבדנו. מי שחושב שאריאל וקדומים אפשר להתווכח אם צריכה או לא אבל מי שחושב שעכשיו אפשר עוד להכניס אותה לתוך הגדר לא מבין מה הוא שח. בימים האלה ממש 1E, המסדרון הצר שמחבר את הר הצופים למעלה אדומים הולך ונסגר באזור זה. אם, אם אנחנו נתמזמז עוד חצי שנה אנחנו נאבד גם את מעלה אדומים. ואני אומר לכם, שבראיה של המשך המזמוז לעוד שנתיים, גם גורלה של גוש עציון איננו מובטח. ובואו לא נשלה את עצמנו, אנחנו רואים את התכניות מתחילות להתגבש. אנחנו רואים כבר ידידים מובהקים של ישראל. בשבוע האחרון התפרסמו שלושה ראיונות, בשלב הזה זה נראה כמו ראיונות, ד"ר קיסינג'ר, ג'יימס ברקר, אליוט אברמס, שניים מהם לפחות ידידים מובהקים שלנו. תקראו את זה בעיון. והסיבה היא, עוד פעם, תפסת מרובה לא תפסת. וגם היום תפוח וברכה ויצהר ואיתמר א' עד ז' הם הדבר הבא. מי שחושב שיקרה שם דבר אחר מאשר קרה ביישובים המבודדים של רצועת עזה שרק לפני שנה היו כמו תל אביב, והיום בלי שאף אחד יכול להסביר מדוע היה צריך לקבור ומה באמת רואים מכאן שלא ראו משם לפני שנה וחצי. אין לזה הסבר. והסיבה היחידה, שזה עובר כדבר מובן מאליו, היא שאין במדינה אנשים שזה תפקידם, האופוזיציה הפוליטית, להעלות את זה כל הזמן, לדפוק על השולחן ולא לתת לדיון הציבורי להירגע עד שהאזרחים לא יסיקו את המסקנות ויורו לממשלה לאן לפעול. אני אומר לכם באמת, שתוך שנה אנחנו נראה תכניות יותר גרועות. מה שמקובל במאמרים של ד"ר קיסינג'ר או של ג'יימס בייקר או בהערות של אליוט אברמס זה רעיונות על תכניות חצי כפויות שבסיסן הוא גבול 67'. וברקע, כאשר נדחק לשם עוד יספרו לנו, שמצילים אותנו מדברים הרבה יותר גרועים: מתכניות ערביות בתמיכת כל הבלתי מזדהות. יש כבר היום 2/3 באו"ם ומדברים על זה כבר במסדרונות האו"ם על תכנית פדרציה של הגדה, הרצועה וישראל. עם one person one vote. ואני לא חושב, שמישהו יוכל להכריח אותנו לקבל דבר כזה. מי שלא מבין שלשם זה הולך ואם לא נפעל עכשיו בצורה החלטית ותחושת תזמון חריפה ובתחושת נחישות לעשות, לעשות, לא רק לדבר, נמצא את עצמנו בפני האתגר הזה מול הפנים.
המצב הוא עדין מאוד ועם סיכונים וסיכויים אני חושב, שלעת הזאת חיוני להקים ממשלת חירום לאומית, בלי שום תיקים ושום כיבודים, ושישראל צריכה אפשר להגיד. ישראל, כי היא מגוונת בעמדות הפוליטיות, בטח במפלגת העבודה, שאני חלק ממנה, להרים את הדגל הברור של מדינה יהודית ציונית דמוקרטית בגבולות ברורים, השלמת תכנית חירום לגדר, 75% מהמתיישבים בתוכה, את יתר ה- 20 או ה-25% צריך להעתיק בחזרה אל תוך גושי ההתיישבות ואל תוך המדינה, להמשיך להלחם בטרור, לשמור דלת פתוחה לחידוש המו"מ עם תנאי מוקדם אחד - היעדר אלימות - ולהזמין את הקהילה הבינלאומית בלי שזה יהיה תנאי. לקחת מנדט על הרשות הפלסטינית שבאופן מובהק, לדעתי, איננה בשלה עוד כרגע להסכמים. והציבור צריך להציע ויכוח כזה לכל מפלגות האופוזיציה וראשיה - צריך להצטרף אל עמדתנו. אם הם יצטרפו זה בסדר ואם לא, יש להוביל לבחירות ולהוביל את המדינה להיפרדות מלאה כזאת עם רוב יהודי מוצק שתאפשר עמידה איתנה מול כל סוג של סיכונים בהמשך. ורק עמידה כזאת תביא בסוף גם שלום וגם בטחון. תודה רבה.
הדפסשלח לחבר

עוד בנושא זה

עבור לתוכן העמוד