כניסה לחברים רשומים



ח"כ ד"ר יובל שטייניץ, יו"ר ועדת החוץ והביטחון

 

 

התגרענות איראן – משמעויות אסטרטגיות 

 אני מתנצל מראש שאני עומד להגיד דברים לא קלים ואף חמורים מאוד. בנאומי אתמקד בשני נושאים: סוגיה אחת היא ניסיון לסכם את הלחימה ואת המלחמה בטרור בכלל, ובארגון ה"חמאס" בפרט. אני אערוך השוואה למלחמה האמריקאנית בטרור בכלל וב"אל קעאידה" בפרט. מראש אומר שהמסקנה היא שניצחנו בלחימה, אך אנו ממשיכים לנחול כישלון ברמה האסטרטגית. הסוגיה השנייה בה אעסוק  היא שאלת ההתאמה של דוקטרינת הביטחון ובניית הכוח להתפתחויות הטכנולוגיות של העולם הערבי במזרח התיכון (או יותר נכון סוגיית אי ההתאמה של בניין הכוח ואי ההפנמה של משמעויותיו).  

לגבי הסוגיה הראשונה, אם ננסה להשוות בפרספקטיבה היסטורית את המלחמה הישראלית בטרור המקומי למלחמה האמריקאנית בטרור הגלובלי, אני חושב שישראל נכשלה במלחמה בטרור, למרות ההישגים הטקטיים היפים מאוד של צה"ל, השב"כ ולעיתים המוסד. לישראל יש במה להתגאות ברמת המודיעין שהביאה, וברמת הדיוק והניתוח הטקטי ביחס למודיעין האמריקני.  ישראל הצליחה להיכנס לשטחים מאוכלסים עם רמת אבידות מצומצמת יותר מהבריטים ומהאמריקנים בעיראק ובאפגניסטן. אולם, כשמנסים לבחון מערכה מפרספקטיבה היסטורית לא ניתן להסתפק בשאלה של כמה אבידות, אלא יש להסתכל גם על השאלה היכן עומד "אל-קאעידה" היום ביחס ללפני חמש שנים, והיכן עומדים ארגוני הטרור הפלסטינים ובראשם ה"חמאס" ביחס אליהם. האמריקנים נוחלים הצלחה רבה במלחמה מול הטרור. לפני חמש שנים "אל- קעאידה" נהנה מאפשרות כמעט בלתי מוגבלת לפתח את כוחו, לגייס אלפי צעירים ולאמנם בבסיסים גלויים. כיום, "אל-קאעידה" איבד חלק נכבד מיכולת בניין הכוח שלו, ואינו יכול עוד לאמן עשרות אלפים במחנות צבאיים, ולהעביר אותם אינדוקטרינציה. האמריקנים פגעו משמעותית בבניין הכוח של "אל-קאעידה", אך יכולתו כארגון נשמרה. בצד המדיני-פוליטי מצבו של האירגון פחות טוב מלפני חמש שנים, שכן הוא איבד את משטר ה"טאליבן" שנתן לו חסות, והפך לנון-גראטה גם בעולם המוסלמי ובמדינות הקיצוניות ביותר שמוכרות כמדינות טרור. שום מדינה לא תקיים, בטווח הקרוב לעין, קשר גלוי עם ארגון "אל-קאעידה". לעומת זאת, כשבוחנים את ה"חמאס" באותם פרמטרים, קשה לומר שמצבו, ומצבם של שאר ארגוני הטרור כמו ה"תנזים" ו"בריגדות אל אקצה", נפגע משמעותית, אלא השתפר. ה"חמאס" נהנה היום בעזה מאפשרות בלתי מוגבלת לבניין הכוח. יש להם בסיסים גלויים בהם עוברים אינדוקטרינציה ואימונים, והם מקיימים תעשיית נשק חצי גלוייה. גם ברמה הפוליטית יש תהליך הפוך ביחס לאמריקאנים- ראשי ה"חמאס" מקיימים באיראן ובסוריה מגעים עם גורמים בעולם, כולל גורמים אירופאים. בעיני, מבחינה היסטורית הדבר החמור מכל  שיקרה השבוע  הוא שיתוף ה"חמאס" בבחירות, והאפשרות שיבנה את הממשלה, בהסכמה דה-פקטו של מדינת ישראל. אין לי ספק שאירוע חמור זה יפגע בדימויה של ישראל כלוחמת אמיצה בטרור, וביכולתה לצאת למערכה נוספת של בידוד עולמי של ה"חמאס" ותנועותיו. לכן, כשבודקים את הפרמטרים החשובים באמת, שאינם טקטיים, אמריקה נחלה הצלחה חלקית ואילו ישראל נוחלת כישלון חלקי. 

הסוגיה שתוכרע בחודשים הקרובים הועלתה בכנס גם אתמול, והיא הסוגיה של נסיגה חד צדדית נוספת, בהיעדר פרטנר. אם אבו מאזן לא פרטנר כיום, לא ייתכן שה"חמאס" יהיה כזה. לכן מה הלאה בטווח הקרוב? תזה אחת הוצגה אתמול ע"י שר הביטחון של חזרה חד צדדית לגבולות 67' או קו הגדר. פירושה החד משמעי של האופציה הזו הוא שמה שקורה בשדרות ובאשקלון, שבלתי נסבל לתושבים אבל מאפשר את המשך החיים בישראל, יתרחש גם מול ירושלים, מרכז הארץ ונתב"ג אם תהיה התנתקות חד צדדית. האם ישראל מוכנה לקחת את אותו סיכון שלקחה בעזה גם במרכז הארץ? שלא יהיה ספק: יש הבדל בין מצב שהפריפריה מוטרדת לבין הבדל שבו ירושלים, ת"א ופרוזדור ירושלים עומדים בפני איום. 

הסוגיה השנייה בה אדון מטרידה אותי כיום, אחרי שלוש שנים כראש ועדת החוץ והביטחון, והיא הבעיה  שישראל אינה מפנימה את השינויים הטכנולוגיים והמבניים של העולם הערבי, ואינה מסוגלת לבצע התאמות בבניין הכוח. האלוף ישראל טל הזהיר כבר באמצע שנות ה-90 שהימצאותם של טילים בליסטיים במדינות ערב משנה את המדיניות האסטרטגית, כי היא מאפשרת תקיפה של שדות התעופה והמפקדות. איום זה קם ונהייה כיום, שכן אנו עדים לתהליך בו יש יותר טילים, הדיוק הולך וגדל, ומספר טילי הקרקע-אוויר עולה. תוך שנים הטילים ימונעו בדלק מוצק ויטוסו עם מערכת ניווט לוויני (GPS), מה שיכול תוך דקות, בדיוק של מטרים ספורים, ולפגוע במדינת ישראל כבר בשלבי הפתיחה של המערכה הצבאית. זהו שינוי משמעותי. מה ישראל עושה בכדי להתאים את עצמה לאופציה זו? ישראל לא מפנימה את מהות השינוי הזה ואינה משנה את דרכה וממשיכה להשקיע את כל הביצים בסל של חיל-האוויר ובשיפורו. כבר בעבר נאמתי בכנסי הרצליה ודיברתי על החובה לחזק את חיל-הים ולשפר את האופציה של שיגור טילים ורקטות בפלטפורמות זולות בים או ביבשה. 

הניתוחים הללו קיימים גם בתעשיות הביטחוניות של ישראל וגם מאומצים ע"י בכירים במערכת הביטחון ובצמרת צה"ל, אולם עדיין, כמו לפני מלחמת יום הכיפורים, יש קונספציה, וכוח האינרציה אינו מאפשר חשיבה מחדש ושינוי בסדרי העדיפויות והביטחון. אם לא ישתנה המצב,  ישראל עלולה למצוא את עצמה באיום קונבנציונאלי שאין לה מענה טוב לגביו, גם אם יש לה מענה אווירי טכנולוגי מהמתקדמים בעולם.  

לסיכום, חוסר הנכונות שלנו להביט במראה מעבר להצלחות הטקטיות של הלחימה בטרור, וחוסר הנכונות שלנו להביט במראה ולהפנים את המשמעות האמיתית של השינויים הטכנולוגיים והזירתיים והשפעתם, מסכנים את עתידה של מדינת ישראל. 

 

 

הדפסשלח לחבר

עוד בנושא זה

עבור לתוכן העמוד