כניסה לחברים רשומים



שלמה נחמה, יו"ר הדירקטוריון, בנק הפועלים

הדיון הזה מתקיים היום על רקע סדרת אירועים שליליים, גם גיאו-פוליטיים וגם ממשליים. בין אירועי השנה  הקודמת: היעלמותו של שרון; ירי מתמשך של קסאמים על שדרות והנגב מערבי  כבר ארבע שנים; עלייתו של החמאס לשלטון; המלחמה בצפון והפגיעה בערי וישובי הצפון, מלחמה שלא הוכרעה, כשהספיח האחרון הוא התפטרות הרמטכ"ל; ומעל הכול האיום הגרעיני מאיראן, שהוא גורם משמעותי וחשוב. לכל האירועים האלו מצטרפת הרגשה של אי-נחת וחוסר שביעות רצון מתפקוד המערכות השלטוניות במדינה, הרגשה שהיטיבו לבטא אותה עוד לפניי. כל זאת מוביל לתחושה של חוסר-בטחון ואי-ודאות.  

האירועים הללו מעלים מספר שאלות כגון:  

האם מצב אי-הודאות משקפת ירידה בחוסן לאומי, או שמא זהו מצב זמני שניתן לשנות? 

כיצד ניתן להסביר את הניגוד בין מצב זה למצב הכלכלי? 

האם הפרדוקס בין המצב הגיאו-פוליטי; מצב המערכות השלטוניות; והתחושה הציבורית, לבין מצב המערכות הכלכליות ימשיך להתקיים גם אחרי 2007? 

כיצד ניתן לשנות את כיוון הדברים ולשפר את החוסן הלאומי? 

אלה הן שאלות מורכבות, ולא ניתן לענות עליהן ב"כן" או "לא". אלו הן שאלות מפתח - לאן ובאיזה כיוון צפוי החוסן הלאומי של ישראל לנוע? 

 

לפני שאנו דנים בהתפתחות החוסן הלאומי, צריך להבהיר מהי משמעות המושג. במידה רבה, חוסן הוא שילוב של חומר ורוח. הוא  משתנה מתקופה לתקופה, מזמן לזמן, וממדינה למדינה. אי אפשר להשוות את החוסן שלנו לחוסן של בלגיה. ישראל בשנותיה הראשונות הייתה חלשה פיזית, אך חזקה ומחושלת ברוחה. ישראל 2007 יותר חזקה חומרית, אך רוחה אינה איתנה כבעבר. מצד אחד זה טבעי ומתבקש, אך זו גם מגמה מדאיגה בטווח הארוך של עשר שנים קדימה. לדעתי יש לשאול מה עלינו לעשות כדי שבעוד עשר שנים, אולי בכינוס דומה, נרגיש כולנו שהחוסן של ישראל הוא טוב יותר בכל ההיבטים, וכיצד נבטיח את המחויבות של ילדנו ונכדינו לחזון הציוני. לשם כך יש לברר האם מוגדרים היטב החזון והאסטרטגיה של המדינה, והאם קיימת מנהיגות למימוש החזון והאסטרטגיה.  

 

ברצוני להתייחס לארבעה מרכיבים עיקריים שיקבעו לאן יתפתח החוסן הלאומי: 

 

1.               בניית מאזן גיאו-פוליטי שונה מזה שהיה עד כה: מבין כל האיומים בולט איום  הגרעין האיראני. זהו מבחן מרכזי בעשור הקרוב. איני נותן עצות, אך חשוב להגדיר ולהציג מדיניות לציבור הרחב שתשקף מאזן הרתעה קשה עם מרכיבים רכים יותר בתחום החברתי, תוך תיאום עם ארה"ב ויהדות העולם. אין לשכוח שמבחן זה גם יוצר הזדמנויות לשיתוף פעולה ותיאום עם מדינות וגורמים מתונים בעולם הערבי. נושא זה מטריד אותם לא פחות. אנחנו צריכים תפיסה שונה – תפיסה מחוץ לקופסה כדי ליצר מאזן חדש. 

 

2.               מערכות הממשל והשלטון בישראל: גם אני מסכים שבתקופה האחרונה מערכות הממשל הישראלית פחות אפקטיביות. יש מצב של אי-קבלת החלטות ואי-ביצוע תכניות ומהלכים שהוחלט עליהם. זה נעוץ בקושי של כל ממשלות ישראל למשול, לקבל החלטות, לתכנן ולהוציא לפועל. בעשור הקרוב נידרש לקבל החלטות והכרעות קשות. היום אין לרשות המנהיגות את היכולת והכלים להכריע. זה מחייב שינוי בשיטה הפוליטית לשם יצירת יציבות שלטונית ארוכה יותר. בשנים האחרונות ממשלות מכהנות פחות משנתיים. יש להשיג גם שיווי משקל טוב יותר בין הזרועות, בין הרשות המחוקקת, המבצעת והשופטת. אם לא נוביל שינוי, אנו נחלש, ויחלש גם החוסן שלנו בטווח הארוך 

 

3.               התחום הכלכלי: העולם באמת הפך לכפר גלובלי קטן. זו המציאות הבינלאומית. חלק חשוב מההישגים הכלכליים היפים שלנו נובעים מהרוח הגבית שקבלנו מהכלכלה העולמית, למשל ההשקעה של וורן באפט. אלו סימנים שצריך להמשיך לעודד. כך גם ההצלחה של חברות ישראליות שיוצאות לחו"ל כמו "טבע". המשך השתלבותה של ישראל בכלכלה הגלובלית הוא האתגר הגדול לשנים הבאות. כסף זז מהר ממקום למקום, וכשם שבא לישראל הוא יכול באותה מהירות לצאת ממנה. זאת תחת ההנחה ששנת 2007 תהיה שנה טובה לכלכלת ישראל והעולם. יש איומים על מנועי הצמיחה של ישראל, שחייבים להתייחס אליהם. אנו בתחרות שוטפת עם מדינות אחרות, תחרות על הון, יזמות והשקעות. אנחנו לא יכולים לסבול שהסביבה הרגולטורית  והחקיקתית וגם מערך המיסוי יהיו נחותים בהשוואה למדינות אחרות בעולם. אם לא נהיה תחרותיים, ההון לא יגיע לכאן אלא למקומות אחרים. 

 

 

4.              לכידות חברתית: ביקרתי בשדרות בסניף בנק הפועלים. הקסאמים ממשיכים ליפול על שדרות,  התושבים חרדים וזה מצב בלתי-נסבל, שנמשך כבר ארבע שנים. אזור תל-אביב הוא שקט, ואנשי שדרות ישנים מדי לילה בממ"ד כבר ארבע שנים. המחסור במענה לקסאמים פוגע בתחושות הלכידות, ההזדהות והסולידאריות, ומתווסף לפערים שקיימים בלאו הכי. לממשלה אין את התמיכה הציבורית ואת הגיבוי הפוליטי לתת תשובות למצב הזה, וזה מעורר סימני שאלה. התשובה לפערים מצויה בחינוך. גם כך אין לנער בשלומי אותה הזדמנות כמו לנער בחיפה או בתל-אביב. ההצלחה שלנו התבססה על המשאב האנושי, שהתחנך כאן וברוסיה. מערכת החינוך שלנו נכשלה בשמירת רמת ההישגים של תלמידי ישראל, במיוחד במקצועות הריאליים. המשבר חל מהגנים עד לאוניברסיטאות. אני שומע על הקושי לגייס חוקרים צעירים מבריקים, שמקבלים הצעות טובות יותר מחו"ל. זהו איום על תשתית פיתוח הדור הטכנולוגי הבא בישראל. נושא זה צריך לקבל עדיפות יותר גבוהה, גם בממשלה וגם בסקטור העסקי. 

 

אסיים ואומר כי עם כל הביקורת צריך לשמור על נימה אופטימית. קיומנו כאן כמדינה ציונית הוא הישג נדיר. רוב העם היהודי מתגורר בישראל, ויש לנו הישגים רבים. התקווה היא שילדנו יראו במדינת ישראל את המקום המועדף לחיות בו משום שהיא תהיה חברה טובה ושיווניות יותר, בה מעריכים ערכים של מצוינות. 

 

הדפסשלח לחבר

עוד בנושא זה

עבור לתוכן העמוד