כניסה לחברים רשומים



ציפי לבני, מ"מ רה"מ ושרת החוץ והמשפטים

אני מאמינה שלכל אדם יש וראוי שתהיה מטרה בחיים - "אני מאמין" אישי. לכל תאגיד וחברה יש יעדים עסקיים, דרך להשיג אותם, "אני מאמין" וחזון עסקי. לכל חברה יש חזון ומטרות משותפות שאותן היא מבקשת לקדם, וזה "האני מאמין" החברתי. קיומה של מטרה מלכדת הוא המרכיב החיוני בכוח העמידה של מדינת ישראל – ביחד עם הכוח הצבאי והתקווה ליחסי שלום עם השכנים הערבים. 

מדינת ישראל היא במהותה ביטוי לחזון משותף, ובבסיסה ערכים דמוקרטיים משותפים לאזרחי ישראל כולם. המטרות קיימות, אך לאחרונה התעורר הצורך לנסחן מחדש ולחזק אותן. ליצור את אותו "אני מאמין" שיעבור כחוט השני ויחבר את החברה הישראלית. בתוך עמי אני חיה ואני שומעת את הקולות. אני שומעת ציבור המדבר בעצב ובכעס, ולעיתים באדישות מסוימת. אני יכולה להבין למה זה קורה. אך אסור לנו להפוך את זה לעיקר. 

הסכסוך עם הפלסטינאים עדיין פתוח, אך ישראל היא מדינה חזקה שעברה תקופות קשות יותר בעבר, וחשוב לזכור כי לצד כל איום חדש יש אפשרות להזדמנות חדשה. נכון שבמלחמה האחרונה היה פער בין הציפייה לניצחון לתוצאה בפועל : ההרוגים שלא ישובו והחטופים שעדיין לא שבו הביתה. המלחמה בלבנון חשפה עובדות קשות וגילתה צורך בתיקון בגוף שעליו הייתה גאוותינו - צה"ל. אך אין ספק כי הגוף הזה מסוגל להתארגן ולהיערך מחדש. המלחמה גם גרמה להתפכחות לגבי המגבלות שבשימוש בכוח, ואסור לנו לשכוח את ההישגים המדיניים של המלחמה : הורדת הצבא הלבנוני דרומה ואמברגו הנשק מסוריה. כל אלה יצרו מצב טוב יותר לישראל. יש תחושה קשה הנובעת מקלקול מהותי וכולל במקומות בהם היינו בטוחים ששם זה לא יקרה. על חלק ממקרים אלו מרחפת גם תחושת השחיתות. דווקא בשל עקרון הפרדת הרשויות אסור לי לקבוע באיזה חשד יש ממש, אך חשוב להדגיש כי התהליך של חשיפת הקלקול הוא בעצמו תהליך של תיקון. המשטרה חוקרת במקומות הרגישים ביותר, אך זהו חלק מחוסנה של מדינת ישראל. אם יסתבר שלא פשה הנגע במקומותינו נאנח כולנו אנחת רווחה. אם יסתבר שכן -  עדיף תיקון המערכת על עצימת עיניים. שכן התיקון מחזק את אותו חלק שעושה עבודתו נאמנה וראוי לאמון הציבור. צריך לסמוך על רשויות אכיפת החוק והמשפט שיעשו מלאכתם נאמנה. האמון בהם עומד גם הוא ביסודה של בדמוקרטיה. 

בהנחה שהלכי הרוח האלה הם של אובדן דרך משותפת, אנחנו צריכים לשרטט אותה מחדש. החזון קיים. עוד במגילת העצמאות הוא היה קיים. אך צריך לחזק את המודעות לקיומו ולנסח אותו מחדש, ואני מאמינה שזוהי מטרת העל של ישראל : לקיימה ולקדמה כמדינה שהיא גם בית לאומי לעם היהודי, וגם מדינה דמוקרטית, כשהערכים הללו שלובים אחד בשני ולא מתנגשים. מדינה בטוחה שכבוד לחיות בה, ושחיה בשלום. לאור מטרת העל הזו יש לקבוע יעדים מעשיים אותם נקיים מבית, ונגן עליהם מבחוץ – וגם זה תלוי בנו. 

מטרת העל צריכה להיות כתובה על כל קיר לא כאזהרה, אלא במובן החיובי. היא צריכה להיות רשומה על לוחות בתי הספר כולם. היא צריכה להיות בחדר הקבינט - מתוכה נגזור את החלטותינו, והיא צריכה להיות בבור ובחפ"ק - ולאורה יינתנו פקודות הקרב בעת הצורך. מטרת העל צריכה להיות מעוגנת בחוקה. מדינת ישראל לא קבעה עד היום את חוקתה וההימנעות מיצירת החוקה יוצרת אי וודאות, פחדים, חששות ומתחים בין פלחי האוכלוסייה השונים. העדר החוקה יוצר מחלוקת סמכויות קשה בין הרשויות. בין הרשות המחוקקת והרשות השופטת. ושלא תהיה טעות, בעיני הכנסת היא הרשות המכוננת. החוקה העתידית צריכה לעגן את מטרת העל, להכניס תוכן למילים "מדינת לאום יהודית" לצד עקרונות הדמוקרטיה. בראש החוקה צריך לעמוד חוק השבות. החוקה תקבע את זכויות אזרחי המדינה וסמכויות מוסדות המדינה. נוכל על ידי כך להראות סולידאריות חברתית שתחצה שיוך חברתי, מעמדי ודתי. הפעילות של נתינה חברתית אין בה כדי להוריד את הנטל מכתפי הממשלה, ומחובתה לתת הזדמנות שווה בחינוך ורשת בטחון המאפשרת חיים בכבוד – וגם זה תלוי בנו. 

מטרת העל מכתיבה את ההיגיון המדיני של מדינת ישראל ביחס לאתגרים השונים. אם נתרגם את זה למישור המעשי בסכסוך מול הפלסטינאים, אז יש לקבוע עקרונות ורק אז לתרגם למעשים. אלה הם העקרונות לפיהם נפעל ועליהם נשמור בכל תהליך. 

ההבנה של האינטרס הלאומי בקיומה של מדינת ישראל כמדינת לאום מחייב הכרה בעקרון "שתי מדינות לשני עמים". מדינת ישראל היא בית העם היהודי והמדינה הפלסטינאית היא הפתרון השלם והיחידי לבעיית הפליטים הפלסטינאים. מדינת ישראל, מרגע שאמצה את פתרון שתי מדינות הלאום יכולה, וזו זכותה, לבחור להגיד לאזרחיה הערבים שהם אזרחים במדינה היהודית – והמדינה הפלסטינאית רשאים להגיד לאזרחים בשטחם שהם תושבים במדינת הלאום הפלשתינאית. 

בכל הליך מדיני חובתנו לדאוג לביטחון התושבים ולמנוע הקמת מדינת טרור לצד ישראל. הביטחון הלאומי הוא מרכיב עקרי בביטחון ישראל וחובתנו לפעול להשארת מרבית המקומות בהם קיים רוב של אזרחי ישראל בידי ישראל. בכל הליך מדיני עלינו לקחת בחשבון את שני הנדבכים האלה. 

אני מאמינה שהיעדים האלה משותפים לכלל הציבור. בהקשר זה אין ימין ושמאל, חלוקה זו קיימת רק בין פוליטיקאים עם אינטרס ביצירת הבדלה. בתוכם גם הם יודעים שאלו הם מרכיבי היסוד של כל תהליך וגם מי שלכאורה מגיע מימין מבין שאי אפשר לפתור את הסכסוך בכוח. ומי שמגיע משמאל מבין שפתרון הסכסוך לא תלוי רק בישראל. ההבדלים אינם בחזון ואינם במטרה. המחלוקת היא ביחס לדרך הנכונה להשגת מטרה זו. אך במחלוקות אלה חשוב תמיד לשמור על החזון כמטרת העל לאורה אנחנו הולכים, עליה נלחמים במלחמה ועליה מתעקשים במו"מ. 

כשמדברים על הנושא המדיני יש בלבול בין החזון לבין הדרך להגיע לשם. כל הכותרות שניתנות לדרך בה אנחנו נוקטים אינן רלוונטיות. עלינו להחליט מהי הדרך הנכונה, ולפני כן לעשות שני דברים: 

הראשון עוסק בהגדרת אינטרסים הלאומים של מדינת ישראל, אותם אינטרסים שיהיו בכל תהליך. בכל דרך בה נבחר אנו צריכים לבחון האם היא שומרת על אינטרסים אלו. 

השני, נצטרך לבחון האם העיתוי והנסיבות מאפשרים לנו ליישם את הדרך שנבחרה או שיש להמתין.  

בטחון ישראל נשען כמובן גם על הביטחון הצבאי, אך האינטרסים שאנחנו צריכים למפות הם יותר מפקודת מבצע לצבא. הם עוסקים בתכנון היום שאחרי המבצע. 

בטרם כניסה לכל תהליך יש להגדיר אינטרסים אלה, שעוסקים לא רק במונחי קרקע וגבול אלא עוסקים בין היתר בשאלה מה יהיו מאפייני המדינה הפלסטינאית העתידית. אלה אינטרסים שיש למפות ולעגן, אינטרסים שיתקיימו בכל תהליך. עלינו לחפש אם יש אינטרסים שיש להם תחליף ועל איזה מהם לא ניתן לוותר גם במחיר פיצוץ מו"מ. לאחר שמיפינו את האינטרסים הללו יש לבחור בין הדרכים הקיימות. מטבע הדברים ישראל מעדיפה הסכם על פני אלטרנטיבות אחרות, אך גם זה אינו פוטר אותנו מביצוע שני דברים : האחד, לוודא שתנאי ההסכם יקבעו כך שגם אם יופרו יישמר ביטחון ישראל; השני, לוודא גם בכניסה למו"מ מה הסיכוי להגיע לסיום ולהסדר.  

הערכה זו דורשת מודיעין, ולכך בוודאי יש את המודיעין שמספקות זרועות הביטחון. אך ישנו גם מודיעין מסוג אחר, שאפשר לקבל בשיחה מהצד השני. פגישות כאלה הן חשובות לא רק כדי לשמוע, אלא גם כדי להשמיע את דרישותינו, כדי שהצד השני יכול לתאם ציפיותיו. אם אנו עוסקים בהערכת מצב אנו צריכים לראות מה המצב כיום ואם השתנו הנסיבות לאחרונה. חובה לקחת בחשבון את עליית החמאס, את איום החזבאללה והאיום האיראני ואת הקיצוניות המתחזקת באזור בשיקול. כל אלה יכולים להביא לשינוי במאפייני הסכסוך ולהפוך אותו מלאומי לדתי. הפתרון שנמצא היום על השולחן הוא לאומי, ואילו סכסוך דתי הוא סכסוך אחר. 

יש לייצר חזית שונה, וניתן לייצר אותה. הדאגה ממעבר לסכסוך דתי היא דאגה משותפת למתוני הפלסטינאים, למדינות הערביות המתונות ולעולם החופשי שרואה את הצורך להלחם בתופעה. 

מרגע שזיהינו את האפשרות לסכסוך זה יש לתרגם אותו למספר היבטים. כך למשל, יש לתרגם אותו לאינטרס בהיבט הפלסטינאי. המחויבות שלהם להילחם בטרור חייבת להתמלא כדי למנוע הקמת מדינת טרור. אנחנו צריכים לחזק אלטרנטיבה מתונה, שמחייבת את המשך הלחץ על הקיצוניים כדי להבין שהם לא אלטרנטיבה ריאלית. גם כשאנו מנסים ליצר אלטרנטיבה ביחד עם המתונים, שתובא לבחירה בציבור הפלסטינאי, איננו מוותרים על דרישות היסוד שלנו. המחויבות הזו ליצירת אלטרנטיבה היא לא רק ישראלית, אלא זהו חלק גם מחובתה של ההנהגה המתונה הפלסטינאית, שכן גם העתיד שלנו וגם העתיד שלהם תלוי ביכולתם לראות הזדמנויות חדשות וביכולתם לנצל אותן. הסכמים עם הקיצוניים אינם חלק מיצירת אלטרנטיבה זו. 

דיבור בנסיבות הנוכחיות משרת את האינטרס הישראלי, כל עוד הצד השני יודע שלא נהסס להפעיל כוח בעת הצורך, ושהידברות הזו היא חלק מהמלחמה בקיצוניים ובטרור. לא צריך לבחור בין שניהם. צריך להבחין בין דיבור לויתור, וכל ויתור מותנה בקיום האינטרסים החיוניים. במסגרת זאת חשוב שנדע לעשות תהליך הכנה לקראת כל שלב ולראות עמידה בדרישות משני הצדדים. 

במצב החדש לאיומים החדשים האלה יש אינטרס משותף בהקשר האזורי. האיום האיראני וגם מלחמת לבנון חדדו את ההבנה שאיראן היא האיום האמיתי ולא ישראל. איראן מייצגת היום את האיום הדתי הקיצוני. למען הסר ספק, הסכסוך הישראלי-פלסטינאי הוא לא הסיבה לקיצוניות, ופתרונו לא ישנה את האידיאולוגיה שמקורה במקום אחר. התפקיד של המדינות המתונות המזהות את הבעיה באיראן הוא לגבות את ההנהגה המתונה. כפי שאנו רוצים לייצר חזית כזאת עם המתונים, כך יש לייצר חזית כזו עם העולם החופשי, איתו אנו חולקים ערכים משותפים שצריכים להיות מתורגמים לעשייה. החזית הבין לאומית היא לא בהכרח הסברה אלא היכולת לזהות אינטרס משותף ולהפוך אותו למדיניות בין לאומית. אם בעבר ציפינו מהקהילה הבין לאומית שלא תתערב, כיום אנו דורשים מהם להתערב. אנו דורשים מהם לחזק את המתונים מתוך הבנה שזה מה שמייצג את הערכים שלהם וגם מה שיכול לייצר את השינוי. הדרך לייצר הסכמות היא קביעת מכנה משותף ותרגומו לעשייה. עלינו להציג את האינטרסים המשותפים שלנו עם העולם, ולהתעקש על תרגומם בתנאים המתאימים לערכינו וערכי הקהילה הבין לאומית. לדוגמה, ניתן לראות את ההתעקשות שלנו על זכות השיבה, שפתרונה הוא בהקמת מדינה פלסטינאית. ניתן לראות זאת בעליית החמאס בכך שלקחנו על עצמנו את האחריות הצבאית לטיפול באיום אך העברנו את החובה הדיפלומטית לטיפולה של הקהילה הבין לאומית ; וכך גם בהצגת אפקט הדומינו האפשרי שיכול לקרות לאור המלחמה בלבנון. אנחנו מנסים לגייס את האינטרסים של העולם לצרכיה של ישראל, ובזמן האחרון, לעיתים קרובות, אלו הם אותם אינטרסים. 

לסיכום – הייתי רוצה להציג מסר הביתה פנימה. ישראל היום היא שקופה יותר, חזקה יותר ובריאה יותר. אני מאמינה שישראל היא תקווה לישראלים, לעם היהודי כולו וגם זה תלוי רק בנו.  

הדפסשלח לחבר

עוד בנושא זה

עבור לתוכן העמוד