כניסה לחברים רשומים



ד"ר פניה עוז-זלצברגר, הפקולטה למשפטים, אונ' חיפה

כשמדברים על דעת הקהל העולמית ,על דימוי ציבורי ועל דמות תקשורתית, אני נזכרת בידידי מפירנצה ניקולו מקיאוולי, שלא מעריכים אותו די. הוא כתב כי כל אחד רואה את הדימוי שלך, אבל מעטים רואים את מה שאתה באמת. זה נכון במיוחד בכל הנוגע לישראל היום.  

את המשפט של מקיאוולי ניתן לפרש בשתי דרכים שונות. האחת היא הדרך המקיאווליסטית מקובלת, שאומרת שכדאי שתשלוט ככל האפשר בדימוי שלך, כי כך נסיך יכול להבטיח את שליטתו בצורה הטובה ביותר. אבל אך יש למשפט משמעות שנייה, והיא שחשוב לשלוט בדימוי הציבורי העולמי, אבל לא פחות חשוב הוא שמירב האנשים ידעו מי אנחנו באמת. לא מדובר רק בתדמית ויחסי ציבור, בחזות חיצונית וחלון ראווה, אלא גם באמת הישראלית על כל מורכבותה.  

דמות ישראל ויוקרתה בעולם מדרדרת במדרון חלקלק. אתחיל דווקא לדבר על מרגלותיו של המדרון, כי בפסגה נמצאת ביקורת על ישראל, שבחלקה היא לגיטימית ומעניינת, ומשקפת במידה לא מעטה את השיח הישראלי הפנימי. אך בתחתית המדרון נמצאים שני אלמנטים, שאני יודעת משיחותיי עם ידידיי באירופה שהם מצויים במגמת התגברות, והם האנטי-ישראליזם והאנטישמיות. אנטי-ישראליזם הולך לפעמים בנפרד ולפעמים בצמוד לאנטישמיות.  

אנטי-ישראליזם הוא כפירה בזכותה של ישראל להתקיים. לא משנה אם הכפירה היא  רטרוספקטיבית, כלומר חבל שמדינת ישראל קמה, או צופה פני הווה או עתיד, כלומר שוללת את זכות הקיום של מדינת ישראל בהווה או בעתיד בשל מעשיה והתנהגותה. אנטי-ישראליזם אינו לגיטימי. לפעמים הוא כרוך באנטישמיות, ולפעמים הוא בא מיהודים כשרים. אנטי-ישראליזם בישראל בא לידי ביטוי בטענה שיש שלטון של קסטה יהודית. ביקורת כזו מצויה כבר במחוזות האנטישמיות. היא נשענת על קרקע אנטישמית מוצקה כמו הטענה לגבי שליטת היהודים בכספים בעולם.  

במעלה המדרון של הביקורת נמצאים לא אלו שכופרים בזכות ישראל להתקיים, אלא אלו שכופים עליה סטנדרט כפול. אני רוצה להאיר פן אחד של הסטנדרט הכפול הזה, שנעלם הרבה פעמים מעינינו, והוא חוסר האבחנה בין ישראל כספרה ציבורית ורב-קולית, לבין ישראל ממשלתית ומונוליתית. הרבה פעמים אני פוגשת באירופה סוג כזה של הביקורת, וזה מרתיח. כשהם כועסים על הממשל האמריקאי הם אומרים שלא מדובר בביקורת על כל העם האמריקאי, אבל מדוע אבחנה כזו לא חלה על ישראל, ולא מכירים ברבגוניותה? זו אי- הכרה בישראל כחברה מגוונת ומרתקת, שנתונה בויכוח דמוקרטי מתמיד.  

נשאלת השאלה מה ניתן לעשות, ועל כך אענה שלוש תשובות:  

ראשית, תמיד תגיב. גם לנתעבים, המופרכים והצבועים. דע מה שתשיב. גם אם התשובות שלנו מגוונות, תמיד יש להגיב.   

שנית, דבר בפשטות, בבירור ובגובה עיני הקהל, אבל זכור שעיקר כוחנו אינו בפשטות שלנו כחברה אלא במורכבות שלנו כחברה, תרבות והיסטוריה. ככל שנדגיש את המורכבות, ונפנה לכוח האבחנה המוסרי הדק ולא הגס, כך ייטב לעניינו המורכב והצודק. יש להתגאות בפלורליזם הישראלי, בויכוחים הקשים בינינו. יש בארץ דתיים וחילוניים, שמאל וימין, אנשים שאינם שמאל ואינם ימין אבל עדיין לא קראו לעצמם בשם. כאן המקום לברך את הקרן שהשפיעה מטובה על הכנס, קרן פוזן בראשות פליקס ודניאל פוזן. הקרן עושה למען הארת רבגוניותה של החברה הישראלית, ועל כך תודה.  

שלישית, אני רוצה להגיד משהו שאולי יהיה פחות קונצנזואלי. יש ביקורות כלפי ישראל שראוי שניקח ללב, ראוי שנתייחס אליהם ברצינות הראויה. יש משהו שיכול להעלות את קרנה של ישראל בדעת הקהל המשכלת והנאורה: ככל שנמהר לשלב את החברה הערבית בתוך הדמוקרטיה של המדינה היהודית, כן ייטב למציאות הישראלית ולדימוי הישראלי. בנושא זה ניתן לספק מענה לביקורת.

הדפסשלח לחבר

עוד בנושא זה

עבור לתוכן העמוד