כניסה לחברים רשומים



חגי גולן, עורך ראשי, גלובס

לפי סקר, 87% מהציבור חושבים כי אנו חיים במדינה מושחתת, בה קיים קשר של הון-שלטון. אני מערער על תפיסה זו. לדעתי, גישה זו גורמת לכך שרבים ימנעו מעשייה בישראל. ניתן לתת שלוש דוגמאות לעיוותים הנגרמים כתוצאה מהנחלת תפיסה זו במדינה : 

דוגמא ראשונה היא מקרב אנשי ההון: תד אריסון, שנחשב לאחד מהיהודים העשירים בעולם, החליט בסוף שנות ה-90 לעלות לישראל ולהעתיק את עסקיו לכאן. במסגרת זאת הוא רכש את גרעין השליטה בבנק הפועלים. ספק אם היה חוזר על צעדיו אם היה קורא לפני זה בעיתונים על מה שנעשה לפרנק לואי אשר התעניין ברכישת בנק לאומי.  

דוגמא שניה הינה מקרב אישי ציבור: אלי לנדאו, ראש עיריית הרצליה לשעבר, אשר נחשד במרמה והפרת אמונים, ובעקבות כך היועץ המשפטי לממשלה החליט שלא לאפשר לו לכהן כיו"ר רשות השידור. תיק החקירה נגדו נסגר לבסוף מחוסר אשמה.  

דוגמא שלישית: שי דרומי, אזרח מהשורה אשר מתגורר בנגב, ירה והרג בדואי שניסה לגנוב ממשקו. חבריו של שי מספרים על אוירה של חוסר ביטחון אישי, והתפשטות תרבות מאפיונרית של "פרוטקשן".  

דוגמאות אלה מסכמות את הבעיות השונות הקיימות במערכת: יהודים בעלי הון מחו"ל אשר מפחדים להשקיע בארץ; פקידות ממשלתית שחוששת מקבלת החלטות הרות גורל; ומשטרה שמתעסקת רבות בחקירות מתוקשרות, אך אינה מתפקדת ברמת הפשיעה המקומית.  

פרשת ה"סוס טרויאני", וכן פרשת הלבנת ההון הסתיימו בקול ענות חלושה. גם בפרשיות בנוגע לראשי הממשל לא התקבלו עד עתה הכרעות פליליות. אכן, פרשת הנשיא ופרשת רשות המיסים מעידות על קיום שחיתות, אך לא ברמה הנתפסת כיום בציבור. הגישה הזאת יוצרת מערכות שלטון משותקות, אשר מנוהלות על ידי פקידים ורגולאטורים במקום על ידי נבחרי הציבור. כמדינה וכחברה – אנו שופכים את התינוק עם המים. לגישה זאת יש גם מחיר כלכלי, שכן חוסן כלכלי זקוק למערכות מתפקדות. כמו כן, הגישה פוגעת בחוסן הלאומי גם בהקשר של בעלי ההון, שכן כאשר הם פועלים ביושר, הם חשובים לחוסן הלאומי לא פחות. 

בעיה נוספת מתעוררת כתוצאה של אובססיה לפירסום מטעם חלק מהרגולטורים העוסקים בביקורת. 

לסיכום, ביקורת הינה חשובה, אך בישראל קיימת הגזמה בגישה. 

הדפסשלח לחבר

עוד בנושא זה

עבור לתוכן העמוד