כניסה לחברים רשומים



דיון - "הסכמת הרצליה"- גישה לתעדוף תכניות לחיזוק החברה בישראל

פרופסור עוזי ארד- 

בתגובה לטענות שהעלה מר זאב בוים: מוזמנים לנאום בכנס אנשים מבלי שנדע מראש מה הם עתידים לומר. השופט מיכה לינדנשטראוס, מבקר המדינה, זומן עקב תפקידו, ויכול היה לדבר על מה שרצה, לכן בעצם הכריכה שלו בתוך קבוצת אנשים שאולי עמדותיהן פוליטיות יש מידה מסוימת של טעם לפגם. העובדה שהוא בחר לומר מה שאמר אומרת שצריך להפריד אותו מהשאר. 

במקור, המושב תוכנן להיות אחרי פרסום דו"ח וינוגרד, והיה אמור לבחון קבלת החלטות. אמורים היו לשבת בו צחי הנגבי, עמירה דותן ולמעשה הפאנל היה אמור להיות יותר ממאוזן, מתוך מחשבה שאם יצא דו"ח וינוגרד, יהיה מי שיגונן לאור הויכוח הצפוי.  

דברים קורים מעצמם. לפני תחילת המושב הודיעה עמירה דותן כי היא חולה ולא יכולה להגיע, ובכך נוצרה הטיה מקרית.  

בנוסף, דן מרידור, הוזמן לכנס בזכות תפקידיו ותרומתו לנושא, ואין הרבה אנשים עם רקע כה מגוון בקבלת החלטות. שוב, אין לנו שליטה על מה שכל בעל תפקיד אומר.  

לגבי עוזי דיין, אולי יכולנו לצפות מראש. על סוגיה זו אני מהרהר האם לא ניתן היה למנוע אותה.  

קולט אביטל, בתור מנהלת הפאנל בעלת הזדמנות לומר מה שהיא חושבת, ואם היא בחרה לומר או לא לומר, אפשר לבוא רק אליה בטענות.  

מה שיצא, בוודאי שלא כך היה צריך להיות, לא זה היה התכנון, לכן בואו ניקח זאת בפרופורציות. 

 

 שלמה להט-  

אני מבקש להתייחס בנוגע להערה של אבישי ברוורמן, שאמר שאני מוכר כאחד ששיקר את התקציב. עלינו להיות מודאגים אם אישיות כזו נכנסת לפוליטיקה. אני אף פעם לא שיקרתי, תמיד אמרתי ועד היום זה קיים לנהל עיר במדינת ישראל אסור עם תקציב אלא עם תפקיד. 

 

שאלה של מר צבי זיו-  

שני הפוליטיקאים בצוות יש להם תמיכה מלאה בחינוך שנבחר, וביקורת קשה על כך שהפריפריה מקום אחרון בהעדפות. השאלה שלי האם הצוות לא חטא במה שחוטאים הפוליטיקאים בשני אלמנטים של עבודה: מדידה כמותית, מה שאנו מצפים מכלכלנים להחליט לא מהבטן אלא על  פי מודלים שאפשר לכמת על ידיים. חוסר אובייקטיביות בהקצאת המשאבים, החינוך שמקבל  מקום ראשון, ללא ספק לא מקבל כסף כי הוא מוקצה לתחומים אחרים. איך אתה רואה את זה אל מול השגות החברים האחרים? 

 

תשובה- התוצאה הכמותית שדיברת עליה הינה פועל יוצא של דעות שונות של חברי הצוות. ברגע שיש דעות רבות נוצר פיזור גדול  מאוד. החשיבה התועלתנית אומרת כי יש לשקול כל שקל של השקעה מול התועלת שהוא ייתן. לדעתי, ולדעת חלק מהצוות ואבישי דיבר על כך גם כן, מדינת ישראל עומדת בפני הצורך לקפיצת מדרגה, ולכן יש צורך בחשיבה אחרת. ברגע שמדברים על קפיצת מדרגה, ולא רק שינוי, סדר העדיפויות משתנה לחלוטין. לשם קפיצת מדרגה, לא הולכים לפי מודלים וחישובים, אלא חושבים איפה אפשר לעשות את השינוי הגדול ביותר. 

לדוגמא, היה חוק לעידוד קולנוע ישראלי- סכום מזערי שהושקע בכך הפך את הקולנוע הישראלי  לאחד המובילים.  

אם ניתן תקציב לחינוך, מעבר למה נמצא בתקציב, זה לא יהיה משמעותי  מבחינת ההשקעה, אך משמעותי מבחינת התוצאה. 

 

המגזר הציבורי מקרין לאנשים צעירים לא רק יהירות אלא גם זקנה וחוסר רצון. כיום, צעיר שרוצה ללכת לפוליטיקה צריך להיות אידיאליסט גמור.  

בנוגע לדברים שנאמרו על פיתוח הנגב והגליל: לא נכון שלא ייעדו לכך כסף, יש משרד ממשלתי לפיתוח הנגב והגליל, אך עם זאת נאמר כי אין את הכלים. הדבר השני החשוב יותר הוא שאנו סבורים שהנגב והגליל הינם חלק ממדינת ישראל, נגב וגליל הם המדינה ולא משהו נפרד שדורש השקעה נפרדת וזה עומד לנגד ענינו כל העת. 

הדפסשלח לחבר

עוד בנושא זה

עבור לתוכן העמוד