כניסה לחברים רשומים



חה"כ בנימין נתניהו

מדינת ישראל נמצאת בתקופה של דשדוש, מועקה ומצוקה, אך הנני משוכנע שמדינת ישראל יכולה להצליח, לחזק את ביטחונה, להגיע לדו קיום עם שכינינו ולצמצם את הפערים. וזאת, בראש ובראשונה באמצעות  רפורמה יסודית ועמוקה בחינוך. 

 

עלינו להשתחרר ממלכודת מחשבתית, קיבעון שקיים בחלקנו עוד מהסכמי אוסלו, והוא התפיסה שכל עוד לא נפתור את הסכסוך הפלסטיני, לא נוכל להצליח בכל תחום מרכזי של חיינו.  

אני חולק לחלוטין על התפיסה הזאת - ניתן לפתור את המשבר הכלכלי מבלי קשר לסכסוך הפלסטיני.  

הבעיה היסודית של הכלכלה הישראלית טמונה ביחסים בתוכנו: יש לשחרר את הכלכלה מעול המונופולים והמיסים. 

כל יציאה מקיבעון מחשבתי תמיד כרוכה בתשלום מחיר פוליטי מצד המנהיגות, אולם צמיחה מהירה היא המכשיר הראשון לסגירת פערים חברתיים, והגדלת תקבולי המיסים. 

 

ברצוני להרחיב על שני תחומים מרכזיים: חיזוק הביטחון וקידום השלום. 

 

חיזוק הביטחון -  ראשית, יש להגדיר ולהבין את שורש הבעיה. שורשי הבעיה הביטחונית של ישראל היא עליית האסלאם הקיצוני. יש צורך למנוע את התחמשותה הגרעינית של איראן – האיום הגדול ביותר על שלום האנושות בכלל ועל ישראל בפרט. צריכה להיות התכנסות לאומית לטובת הגבלתה של איראן. דרושה פעולה בינלאומית הכוללת פעילות דיפלומטית מחד, וסנקציות כלכליות, מאידך. 

 

בנוסף, יש למנוע מאיראן והאסלאם הקיצוני להקים בסיסים נוספים על סף ביתנו. הנסיגה החפוזה מלבנון עודדה את הקמתו של בסיס איראני בצפון הארץ, בעזרת באי כוחה של איראן – חזבאללה. ההתנתקות יצרה בסיס איראני שני בדרום הארץ, מאז הומטרו על שטחנו אלפי טילים. 

המדיניות הזו נכשלה במבחן האמיתי – במבחן התוצאה. אסור לאפשר את הקמתו של בסיס איראני שלישי (והפעם מעל גוש דן ובתוך ירושלים). אל לנו לאפשר "מדינה עם שלושה כיווני טילים". עלינו לומר "ביהודה ושומרון הביטחון נשמר בידינו". 

 

מרכיב נוסף בחיזוק הביטחון הוא משטר החמא"ס הטרוריסטי שנוצר בעזה. היווצרותו נבעה מתוך עיוורון מדיני ישראלי – על ידי הפקרת שטח רצועת עזה. ישראל חזרה על טעות קודמת - לאחר היציאה מלבנון לא הייתה תגובה מאסיבית מספיק, וגם כיום ברצועת עזה התגובה אינה מאסיבית. למעשה, נכנסו לנתיב של מלחמת התשה, המהווה אנטי תזה לרעיון ההרתעה. מושג ההרתעה משמעותו הפעלת כוח בצורה לא מידתית, לא פרופורציונאלית.  

עלינו לעבור מהתשה להרתעה. 

 

קידום השלום – גם כאן יש להתחיל בניתוח הבעיה. מדוע אין שלום בנינו לבין הפלסטינים? האם הבעיה היא בעיה טריטוריאלית? סוגיית החזרת השטחים- הפינוי מלבנון ומרצועה עזה לא הוכיח את עצמו. הבעיה האמיתית היא ההתנגדות של אויבנו להסכים לקיומה של מדינת ישראל ריבונית, מדינת לאום של העם היהודי. 

 

החולשה הפלסטינית כל כך זועקת לשמים, עד שהרשות איננה יכולה לשלוט אפילו על אנשי המנגנון שלה. קיימות בידינו שתי אלטרנטיבות: לשנות את המציאות (אך למעשה להתעלם ממנה, כיוון שלא ניתן לקיים מדיניות על אשליה), או לא לעשות דבר.  

 

אני מציע שנלך בדרך שלישית – בדרך השלום הכלכלי. השלום הכלכלי הינו פרוזדור לאפשרות של שלום מדיני בהמשך, הוא שיוצר תנאים להבשלת האקלים. השלום הכלכלי יכול וצריך למנוע כר גיוס נרחב לפעילי האסלאם הקיצוני. 

 הציבור הפלסטיני צריך אופק של תקווה, צריך להאמין כי יש אפשרות לשפר את חייו, יש עתיד לילדיו.  

 

השלום הכלכלי נשען על הביטחון הישראלי ועל עבודות השוק:  

יש ליצור "איים" של שגשוג, בסיסים של תקווה – פרויקטים חקלאיים, תעשייתיים, תיירותיים ואחרים. פרויקטים הממוקדים לפריפריה. 

יש לקדם פרויקטים הנשענים על כוחות שוק אמיתיים שיהוו גלגל ואפשרות להידברות עם הרש"פ. 

יש לקדם שיתוף פעולה אזורי. ירדן יכולה להיות פרטנר מצוין לתפיסה הזו – פרויקט תעלת הימים מים סוף לים המלח הינה רק דוגמא לשיתוף פעולה שכזה.  

 

לסיכום, נתיב מעשי זה מאפשר לנו להתקדם היום לשיפור המצב, וליצירת אופק חיובי לנו ולשכנינו. יש להמשיך את התנופה הכלכלית, לבצע רפורמה יסודית בחינוך, ליצור ביטחון ולקדם שלום כלכלי.  

 

שאלת אמנון רובינשטיין:  

מתחילת היום דיברו הנואמים על נושאים רבים. לא היה אחד שלא דיבר על החינוך כנושא מרכזי. מה דעתך בנושא? 

 

תשובת בנימין נתניהו: 

הגדרתי את סוג הפעולה הנדרשת קודם כל בהגדרת הבעיה. האם בעיית מערכת החינוך הינה העדר תקציב? 

 מראש אני אומר שהמורים צריכים תוספת משמעותית לשכרם. שכר המורים במדינת ישראל נמוך מאוד, גם בהשוואה לשאר העולם. האם הבעיה בתקציב? תקציב החינוך במדינת ישראל לא נמוך, בוודאי גם בהשוואה לשאר המדינות. 

 מה קרה בשאר המדינות שהגדילו משמעותית את התקציב לתלמיד? אוסטרליה לדוגמה, הגדירה פי ארבע את תקציב החינוך שלה, והתוצאות- ירדו. צרפת גם כן הגדילה את תקציב החינוך באופן משמעותי; פי שלוש. גם שם, התוצאות ירדו. 

מדינת ישראל הגדילה בצורה משמעותית, ב-7 מיליארד שקלים, את ההשקעה לתלמיד בתקופת ראש הממשלה רבין. הוא זיהה בצדק את הבעיה בחינוך, והוסיף לתקציב תוספת עצומה זו. אף על פי כן, תוצאות מבחן הקריאה בצה"ל בשנת 1985 לפני התוספות הגדולות היו גבוהות בהרבה מהתוצאות שהושגו בשנת 2002. 

ההשקעה עלתה אך התוצאות לא עלו בהתאם.  

 

לכן אני אומר כי הבעיה אינה בתקציב. עליה במשכורות נדרשת, אם כי לא היא זו שתפתור את הבעיה. 

כאשר מסתכלים על המדינות שהצליחו להעלות את רמת החינוך, כגון ספרד וסינגפור, ומחפשים את המשותף בניהן,  מסתבר שכולן עשו את אותם הדברים, שאנו לא עושים: 

1- מתמקדים בהעלאת רמת ההוראה - מיון והכשרה טובים יותר של מורים. מעלים את רף הקבלה, ממיינים את המצטיינים לעלומה צרה, ובהם משקיעים. 

רמת הרפואה והפסיכולוגים בשירות הציבורי במדינת ישראל היא מהגבוהות בעולם, ורמת השכר עדיין נמוכה. יש יוקרה לתפקיד בזכות הקריטריונים ורמת הלימוד וההכשרה של העוסקים במקצועות אלה ולא מהמשכורות. 

המדינות שהצליחו להעלות משמעותית את רמת החינוך מתמקדות בביצוע אינסוף השתלמויות למורים, מסננות את החלשים יותר, ומכשירות למקצועות ספציפיים. 

ברגע שקובעים את רמת המורים קובעים את גורל הילדים. אם המורים גרועים, התלמידים, סביר להניח, יצליחו פחות. 

הורים שיש להם כסף ייקחו מורים פרטיים, הורים שאין להם מספיק כסף לא יעשו כן, ותופעות אלו הן למעשה אלה שמגדילות את הפערים החברתיים. 

 

2- איתור תלמידים מתקשים וסיוע להם בזמן אמת - המדינות מאתרות את מי שמשתרכים מאחור ומרימים אותם למעלה. לא מחכים לסוף השנה שתלמיד יכשל במבחן ואז עולים על הבעיה כאשר לעיתים מאוחר מדי לסייע לו. 

3- נותנים למנהל לנהל - נותנים למנהל לפעול על פי סמכויותיו. למשל, מנהל יכול להרחיק מורים שלא מספיק טובים ולהשאיר מורים טובים. 

4- מתמקדים במקצועות הליבה - חשבון, קריאה, כתיבה, מדע, מחשבים ועוד.  

5- חינוך לערכים-­ משמעת, אזרחות, דרך ארץ למורים, ערכים לאומיים- לימוד התנ"ך, היסטוריה, תולדות הציונות וכו'. 

 

אני עובד על כך במשך  שנה. אי אפשר לבוא להנהגת מדינה ורק אז לחשוב איך פותרים את הבעיות. צריך לדעת מראש את הבעיות, ואז יש את היכולת בזמן הפוליטי הנתון לך לשנות. 

 

אפשר תוך 5 שנים באמצעות תכנית חומש לחולל שינוי מהיר מאוד  

 

העם היהודי בעולם העתיק הביא את המושג של בית ספר לכל ילד. מתלמידי החדר ועד לחתני פרס נובל היהודיים, זהו עם שהצטיין בחינוך לילדיו. 

 

הדפסשלח לחבר

עוד בנושא זה

עבור לתוכן העמוד