כניסה לחברים רשומים



פרופ' שמואל פיינר
 

הרשו לי להחזיר אתכם מאה ועשרים שנה אחורה לשנת 1885. אחד מנביאיו הפחות מוכרים של העידן המודרני בתולדות היהודים, המשורר והפובליציסט החריף יליד וילנה יהודה לייב גורדון, הציג במדור הסאטירי של כתב העת הבולט ביותר באותה התקופה "המליץ" את סיוטי מלחמת התרבות היהודית העתידית. במעטה ספרותי מתוחכם העלה יל"ג על פני השטח את חששו מפני קנאות לאומית מסתגרת שנושאת אופי אורתודוכסי, הפתיע בראייתו למרחוק בשאלת הזהות המודרנית והוסיף לה ערך מוסף שהוא כה רלבנטי לזמננו – את המטען הכבד של החשדנות ההדדית, התחרות בשוק הזהות – מיהו היהודי הטוב יותר, השלם יותר, המזוהה יותר? כאשר אלו שוללים את אלו וטוענים לבלעדיות. 

 

בקשתי להכנס בשערי גבול ישראל, כתב יל"ג, "והנה פנים חדשות וסדרים חדשים בכל פנות שאני פונה. שוטרים מזויינים עומדים על הגבול, פניהם פני יהודים ולבושם מלבוש קוזקים; רצועות של תפילין כרוכות על ידיהם ורצועות של מלקות בחגורתם אשר במתניהם. אל אלוהי ישראל - דמיתי בלבי - אשרינו מה טוב חלקנו שזכו גם בני ישראל להיות קוזקים". רציתי לברך ברכת שהחיינו, כתב יל"ג, אלא שבאותו רגע חסם אחד השוטרים את דרכו ודרש ממנו להציג את תעודותיו. עד מהרה הסתבר שמעתה, משעה שהרעיון הלאומי המודרני שולט בכיפה, נעולים בפניו שערי ישראל! זהותו שוב אינה מובנת מאליה! "איש עברי אנכי – עונה אני להם בשפה רפה – ובגבול ישראל אנכי בא, ולמה תעצרוני לבוא? הגם בגבול ישראל אסור מהיום לבן ישראל לבוא?". כל המסמכים שששלף מכיסו והעידו על מעמדו המשפטי המופלה לרעה ברוסיה הצאריסטית לא התקבלו. השוטרים דרשו תעודה המוכיחה שעברי הוא. "אחי ובני עמי! - דברתי אליהם רכות - האם העובדה שאני שולט בעברית, נוטל חלק בסבלות היהודים וברשותי תעודות המעידות על היותי אזרח מדרגה שניה לא מספקת? "כל זה וכיוצא בזה איננו שווה לנו! ענני השוטר נמרצות - היש לך מכתב תעודה כי יהודי לאומיי אתה?". כאן נדהם יל"ג, וכששבה אליו נשימתו שאל בתמימות: מהי בכלל אותה "לאומיות" שעד כה איש לא שמע אודותיה? כשלמד שלאומי הוא האוהב את עמו נרגע במקצת, שהרי גם הוא נמנה על לאומיות יהודית שכזו: "איה איש יהודי אשר לא יאהב את עמו ומקור מחצבתו אחרי אשר בגללם הוא נושא בחפץ לב חליים רעים ונאמנים?! זהותי כיהודי היא טבעית ואינה נזקקת לאישור פורמלי או חברות במפלגה לטיפוח הזהות הזו. משמעה סולידריות, שותפות גורל וחיבור בלתי אמצעי ואינטימי לחיי היהודים. כאשר התברר לשוטרים שאין למבקש רשות הכניסה כל אפשרות שתונפק לו תעודה מתאימה הוחלט לנקוט נגדו באלימות: "כי עתה, ענוני השוטרים קשות פה אחד - אין לך תקנה בלתי אם נקרע את סגור לבך והוצאנו את קרביך ונצרוף את כליותיך, אז נדע נפשך"; רק אז נשתכנע שלאומי אתה בפנימיותך. אז נגש אליו אחד השוטרים וסכין בידו ויל"ג ממשיך ומגולל בציניות את סיוטו:  

 

"לא הריחוני כלורופורם להפיל עלי תרדמה, ולא סכו את בשרי קוקאין שלא יהא הכאב שולט בי, כי אם כמו ער הפילוני לפניהם ויבתקוני בסכינם ויוציאו את בני מעי, וראש השוטרים בחן לבי נמלך בכליותי, ראה בכבד, ויפן אל מרעיו ויאמר: רואה אני בלב מעין לאומיות אבל מראה שפל ממראה לאומיותנו, לאומיות שיש בה סירכא היא, לאומיות מזויפת! לו היה לבי בקרבי כי אז נפל או נמס למים או היה לאבן".  

 

יל"ג היה לוחם תרבות, אנטי קלריקל מושבע שחשף את עוולות ההנהגה הרבנית ופגיעתה החמורה בנשים אומללות ובעניים (שירו הידוע קוצו של יוד הוא הטקסט הרדיקלי ביותר שאני מכיר שנכתב כנגד האסון והמצוקה שממיט ממסד דתי אטום לב על הכפופים למרותו). הוא חשש שהלאומיות תדחק בשם אחווה מזוייפת את מלחמת התרבות לשוליים. הוא חשש שהיא תהיה תחליף לתרבות הנאורות היהודית שהוא היה אחד ממקדמיה במזרח אירופה של שלהי המאה ה- 19. הלא זו היא נסיגה עצומה בתהליך הנאורות. הלאומיות היהודית החדשה מצהירה לדעתו על ריגרסיה כשהיא טוענת בשם האחדות הלאומית: "שקר ההשכלה והבל היופי!"; לאומיות ששוטרי הגבול שלה הם אורתודוכסים אנטי-מודרניסטיים, יהודים עטורי תפילין בלבוש הלאומיות המסתגרת והקנאית – בלבוש קוזקים וחמושים בשוטים.  

 

את הסאטירה הנבואית סיים יל"ג בתקוה ובתחינה שקולה עוד יהדהד לא מעט בדורות המאוחרים. לפחות נגשר על פני המחנות ונבנה יחד את התנועה הלאומית מתוך פלורליזם תרבותי וסובלנות הדדית. בלשונו הציורית הציע יל"ג דרך לקיום משותף, להקמת בית שתחת קורת הגג שלו יהיה מקום גם ללאומיים כמותו, שאינם מוכנים לוותר על הנאורות האירופית. "נעשה זאת אפוא  אחי וננצל: נלכה איש לדרכו...ובבואנו אל המקום אשר אמר לנו האלהים, אני אשא ואני אסבול את ריח העטרן הנודף מסנדליכם וגם אתם אל נא ירע בעיניכם הזוהר המבריק ממנעלי המגוהצים". אך שוטרי משמר הגבול של ישראל הבדיונית משנת 1885 לא שעו להצעת הפשרה ולקריאת הפיוס, ולא הפנימו את פתרונו להשקטת סערתה של מלחמת התרבות.  

 

מאה ועשרים השנה שחלפו מאז שינו רק במעט את שיח הזהות היהודית. לעומת מי שבאים אלינו ומסבירים בנופת צופים שהעם היהודי בכלל ומדינת ישראל בפרט זקוקים לחיזוק וחישול הזהות היהודית ומתכוונים למעשה לחיזוק ההזדהות עם הגירסה האורתודוכסית, אני מבקש לטעון ששאלת הזהות היא למעשה מוקד של קונפליקט מתמשך, של מאבקי כח, של מחלוקת, של חשדנות; שהיא שאלה היסטורית שמונחת ביסודה של טראומת המודרניזצייה שעברו היהודים; שהיא  שאלת האוטונומיה של האדם היהודי לברור לעצמו מתוך המעיינות הרבים של התרבות היהודית לדורותיה את משמעות היהדות עבורו בהשקפת עולם ובאורחות חיים. שלא קיימת מהות אחת שהיא היא הזהות היהודית ואין בלתה. 

 

מה קרה? המהלך ההיסטורי שהוביל מזהות טבעית שלא הצריכה רפלקסיה מתמדת כי הוגדרה על ידי הקבוצה שאליה נולדת, המעמד המשפטי, הזרות מחוץ, והדת והאתניות מבפנים, השפה, הפרקטיקה של המסורת הדתית ושותפות הגורל - לזהות מובנית. במאה ה-21 צריך לבנות את הזהות, לטפח אותה, להיות מודע לה, לבחור לשאת אותה, ללמוד מטקסטים, מספרי לימוד ולא רק לנשום ולהפנים מהמשפחה והקהילה, לעצב סגנונות שונים של הזהות הזו - דתית בעשרות וריאציות, או לאומית, ציונית, דיאספורית, היברידית, חילונית, חברתית, ישראלית ועוד הרבה; זהויות שלא עומדות זו לצד זו אלא בעיקר מתחרות ונאבקות וטוענות לבלעדיות. יל"ג כאמור רק הטרים והדגים את המשבר הזה – בעצמו לא רצה את התיוג יהודי לאומי, הוא בחר בלאומיות טבעית טרום מודרנית, חשש משוביניזם, ומקביעת גבולות פנימיים שמדירים קבוצות שלימות על רקע של מה שראה כשיוך פוליטי. מדוע צריך להוכיח שאני יהודי גם לאחי היהודים? מהדהדת שאלתו מאז ועד היום.  

 

מה הוביל לכך? ללא ספק יל"ג של שנת 1885 הוא רק אחד משיאיו של מהלך היסטורי שהחל ביהדות אירופה כמאתיים שנה לפניו. תהליך של חילון כירסם החל משלהי המאה ה- 17 בזהות המסורתית הטבעית הזו, איתגר אותה, פיצל אותה ויותר מהכל העלה אותה למודעות. למה אני מתכוון בחילון? הויכוח על תיזת הסקולריזציה שיתק במידה רבה את ההיסטוריונים. באופן מפתיע הנושא כמעט ולא זכה לדיון של ממש בהיסטוריוגרפיה היהודית. תמיד הצליחו לעקוף אותו באמצעות מונחים ונרטיבים אחרים וזה משתנה בזמן האחרון, לא במעט בזכות פרוייקט פוזן. אני עצמי מבקש לעקוף את הביקורת התיאורטית או הפוסט-חילונית, לחזור לטענתו של פיטר ברגר שהחילון הוא מהלך רב חשיבות בהיסטוריה העולמית שאפשר לשחזר אותו באופן אמפירי. כלומר, שלחילון יש היסטוריה וצריך לכתוב אותה ולפרש אותה. גם לחילון היהודי יש היסטוריה. להכיר אותה זה הצעד הראשון בעיני בניית זהות יהודית מודרנית.  

 

היה נוח להישאר בתחומה של ההיסטוריה וללמד את תולדות תהפוכות הזהות היהודית המודרנית, אך המושב הזה משולב בכנס שנושאו קיומי עבור כולנו, חוסנה של מדינת ישראל בשנת הששים לקיומה. אני שמח על כך שגם שאלת הזהות נתפסת על ידי מארגני הכנס כשאלה מרכזית. אך אני מקווה שהיא אינה נתפסת בדרך המקובלת בישראל – הזהות היהודית כנושא לחינוך בבית הספר, כמקור לדאגה מפני אובדן הזהות בתפוצות או בקרב הנוער, משהו כמו יידישקייט שצריך להנחיל ולהקנות, מורשת. יותר מזה, קיימת תחושה שזהות יהודית בתפיסה הרווחת בישראל היא נחלת שומרי המצוות, המפלגות הדתיות, הרבנות, מוסדות הדת.  

 

אני מבקש לטעון כאן כנגד הזיוף והשטחיות שבשאלת הזהות בשיח הישראלי. מה שמאיים על החוסן הלאומי שלנו נמצא לדעתי בשתי מגמות עיקריות שהן תוצר של דיאלקטיקת החילון.  

 

אני חושש מפני המוטציה הקשה שהתחוללה בציבור שומרי המצוות בעידן המודרני בכלל ובישראל בפרט שמביאה לדה-סקולריזציה כאופנסיבה רחבה על ערכי היסוד של המדינה (דמוקרטיה) ועל השיח הליברלי (זכויות אדם ומוסר). הריאקציה לחילון הולידה את הזהות היהודית ההיפר-יהודית, שאין בעולמה מקום למה שאינו מוגדר כיהודי או לרוח היהדות. הריאקציה לחילון והפוליטיזציה של הדת וגיוסה להיפר לאומיות, הוליד גם את הפונדמנטליזם הדתי-פוליטי שגם הוא רואה עצמו כנושא הזהות היהודית השלימה והמושלמת וכל מי שאינו מזדהה הוא לפחות לא מספיק יהודי. אלו הם שומרי הגבול של יל"ג בהתגלמותם העכשווית המדהימה, יהודים בלבוש הקוזקים, אלו שרואים במי שאינו מתנהג וחושב בדרכם שזהותם היהודית פגומה, מזוייפת, חלקית או לא קיימת. בעיניהם ההסתייגות מהתרבות הזרה הלא יהודית, הבוז לתרבות המערב כל זה נראה כביטוי שיא של זהות יהודית. אך האם זו הזהות היהודית שישראל זקוקה לה? האם זהו הדגם של היהודי במאה העשרים ואחת כפונדמנטליסט, מסתגר, מתבדל? אני לא מאמין בזה ואף להפך, זו המגמה שאחראית יותר מכל לפיחות נורא בזהות היהודית ולהטייתה. מוסדות הדת בישראל אינם הביטוי המומלץ לזהות יהודית, כמו גם בתי הדין שהמיפגש עמם רק מביא לרתיעה מהיהדות, המפלגות הדתיות שהופכות את היהדות קרדום לחפור בו, בעלי משרות רבניות שמוציאים שם רע ליהדות, חקיקה דתית שמימד הכפייה שלה מרחיק את הסיכוי להסכמה על אופי הפרהסיה של המדינה.  

 

ובצד האחר של קשת הזהויות, הולכת ומתבהרת עמדה שהיא גם תוצר רדיקלי של החילון אך גם ריאקציה של שאט נפש מהתחזקות הפונדמנטליזם – נקרא לזה היפר סקולריזציה, יהודים שזהותם אוניברסלית ושויתרו על היהדות לטובת האורתודוכסיה. גם הם מאיימים על חוסן המדינה, על הסולידריות הפנימית שלה, על הסולידריות עם יהודי התפוצות, על היכולת של המדינה לעצב תרבות ישראלית שאינה רק גלובלית ומערבית אלא גם יונקת מהרבדים השונים של התרבות היהודית, על היכולת לקרוא את התנ"ך ואת עגנון בשפת המקור.  שתי ההתפתחויות הללו מאיימות על חוסן המדינה ושתיהן כאמור תוצר של דיאלקטיקת החילון.  

 

ה. אז מהי זהות יהודית בזמננו? למדינת ישראל בת הששים אני מציע לשנן את הפיסקה הבאה מתוך מדינת היהודים של הרצל: שתחת הכותרת "תיאוקרטיה" הוא רשם מילים נחרצות: "לא ניתן כלל לדחפים תיאוקרטיים של אנשי הדת שלנו להרים ראש. אנו נדע להחזיקם בבתי הכנסת שלהם, כשם שנחזיק את צבא הקבע שלנו בקסרקטינים. צבא וכהונה יכובדו מאוד כדרוש וכראוי לתפקידיהם היפים. בעניני המדינה, עם כל הערכה כלפיהם, אל להם להתערב, פן יביאו עליה קשיים מבית ומחוץ". הרצל ביקש להבטיח את הרחקתה של הדת מהפוליטיקה, ואף הצהיר על עקרון הסובלנות וחופש הדת של המדינה העתידית שהוא חזה: "כל אדם חופשי ובלתי מוגבל באמונתו או בכפירתו, כמו בלאומיותו. ואם יקרה שישבו בתוכנו גם בני אמונה אחרת, בני לאום אחר, נעניק להם הגנה מכובדת ושיוויון זכויות חוקי".  

 

ליהודים שומרי המצוות אני מציע לשנן את הנחייתו של הרב אברהם הכהן קוק: "אסור ליראת שמים שתדחק את המוסר הטבעי של האדם כי אז אינה עוד יראת שמים טהורה... אם תצוייר יראת שמים בתכונה כזאת שבלא השפעתה על החיים היו החיים יותר נוטים לפעול טוב ולהוציא אל הפועל דברים מועילים לפרט ולכלל... יראת שמים כזו היא יראה פסולה". ולהתגייס לאורו לפרוייקט של צדק חברתי וחינוך יהודי הומניסטי ומוסרי ולוותר על פוליטיקת הדת וההון המשחיתה את הזהות היהודית. 

 

ליהודים החילונים בהכרתם ובחייהם אני מציע שלא להניח את היהדות לאורתודוכסים, להלחם על חלקם בזהות היהודית, להסתייג מהיהודים הגלובליסטים, ההיפר-סקולריסטים, המתכחשים לשותפות הגורל היהודית ובמיוחד שלא להזניח את מדעי היהדות, שהוקמו לפני כמאתיים שנה כענף מחקר בקורתי שגם מציע דרך מיוחדת ולא דוגמטית של התחברות לטקסטים ולעבר היהודי.  

 

הזהות היהודית לא רק דת אלא מוסר טבעי, אהבת העם, הומניזם, צדק חברתי, רגישות לסבל הזולת, ופתיחות גדולה למיטב התרבות האנושית תוך התגייסות לאומית לבניית קומות חדשות בבניין ההיסטוריה של העם היהודי. ערכים אלו של זהות יהודית הם חלק בלתי נפרד של החוסן הלאומי. אני מציע שלא להניח למי שמאיים על הזהות היהודית המודרנית  - פונדמנטליזם מכאן ופוסט חילון מכאן לערער את השדרה המרכזית שנשחקת בלחץ הרדיקלים; בתוכה יהודים טבעיים רבים שמבנים לעצמם מתוך משאל עצמי יום יומי את זהותם שאינה טוענת לאקסלוסיביות. כמו שכתב יל"ג לפני מאה ועשרים שנה, בבית הלאומי לכולם יש מקום, רק לא לקנאות, לקיצוניות, לחסלנות. 

הדפסשלח לחבר

עוד בנושא זה

עבור לתוכן העמוד