כניסה לחברים רשומים



אלוף (מיל.) עוזי דיין, ראש הפורום לאחריות לאומית - "מדיניות ישראל: חלופות והכרעה"
3/12/2002


אלוף (מיל.) עוזי דיין - ראש הפורום לאחריות לאומית
"מדיניות ישראל: חלופות והכרעה"


אני מסכים לתמונת המצב שהצגת. אחרי יותר משנתיים של מלחמה יש 687 הרוגים, כמעט 5,000 פצועים, ונשאלת השאלה אם למרות מה שאנחנו אומרים, לא קצת התרגלנו. אני רוצה להזכיר שהאינתיפאדה הראשונה התחילה לפני קרוב ל - 15 שנה. השאלה האם אנחנו לא קצת מתרגלים, אף על פי שאנחנו תמיד אומרים שאי אפשר להתרגל לזה. בחודש האחרון היו לנו יותר הרוגים מאשר בשנה בלבנון. אסור להתרגל למצב הזה, זה לא נכון שאין מה לעשות, זה לא נכון שנגזר עלינו להילחם בטרור עד שהוא ייעלם מעצמו.
המערכה הזאת מתמשכת,מתפתחת ומתרחבת למקומות נוספים ואנחנו נמצאים במאבק, בעימות עם הפלשתינים. יש הסכמה לאומית באשר לצורך להילחם בטרור, אבל קיימת מחלוקת באשר לדרך שבה יש לעשות זאת, באשר ליעדים של ישראל ובאשר לאסטרטגיה שיש לנקוט בה. אפשר להבחין בשלוש תפיסות עיקריות של יעדי המלחמה הזאת. אחת אומרת שנילחם בטרור עד הכרעתו, עד שייצרב בתודעתם של הפלשתינאים. רק אז הם יפסיקו את הטרור, ואז נוכל לשבת למשא ומתן בלי תנאים, ובסופו יקומו שתי מדינות לשני העמים בין הירדן לים התיכון ובהסכמה מלאה, שתושג במשא ומתן אחרי הכרעת הטרור.
הגישה השניה אומרת שהצורך להפסיק את הטרור לא ייצרב בתודעתם של הפלשתינאים, או שאין טעם לחכות עד שהדבר ייצרב בתודעתם. לפי גישה זו, יש להגשים את המטרה של שתי מדינות לשני עמים בין הירדן לים התיכון, גם בלי הסכמה, על ידי היפרדות יזומה חד צדדית. לפי התפיסה השלישית אסור שיהיו שתי מדינות בין הירדן לים התיכון. צריך מדינה ישראלית אחת מהירדן עד לים התיכון ואם לפלשתינאים שאיפות לאומיות הם יוכלו להגשים אותן במדינה פלשתינית שבירתה עמאן. שלושת הגישות האלה קיימות בציבור, וגם בקרב הפורום הזה. הן מיוצגות גם בכנסת, בממשלה, בקבינט ובמטבחון,ואין ביניהן הכרעה.
אין הכרעה וכתוצאה מכך אין תוכנית ברורה. יש שמועות והבטחות מעורפלות, ובינתיים נלחמים, מדברים בקולות שונים, ממשיכים ללכת ללוויות, מנסים לקבוע עובדות סותרות בהווה באשר לעתיד, וכתוצאה מזה אין אחדות מטרה ואין עשייה אפקטיבית במלחמה הזאת. בינתיים הכלכלה "על הקרשים", החברה "על הפנים", והחינוך מידרדר. הטרור גרם להפסד ישיר של 12 עד 14 מיליארד שקל בשנה, האבטלה הולכת וגדלה, יש ירידה בתוצר לנפש, הצמיחה אפסית עד שלילית, יש ירידה בהשקעות, תופעה של הוצאת כסף לחוץ לארץ וסכנה מוחשית של משבר פיננסי. כל זה בחברה חזקה, לא ענייה, במדינה שיכולה להחזיק את עצמה היטב. לפחות מבחינה כלכלית אנחנו מעצמה אזורית.
אי השוויון והעוני הלכו וגדלו במהלך 20 - 30 השנים האחרונות.
רווחת גם תחושת אי השוויון בקשר לחלוקה של הנטל הביטחוני, מי משרת, מי נלחם, מי נהרג, ושל הנטל הכלכלי - מי עובד, מי משלם מסים, מי חי על חשבון מי.
אף על פי שהשקעה בחינוך גדולה מאוד וישראל בערך במקום החמישי בעולם בהשקעה פר תלמיד, איש אינו מרוצה מהתוצאות, לא בצד הערכי ולא בצד ההישגי. בתחילת שנות
ה – 60 הייתה ישראל במקום הראשון בעולם מבחינת הישגים במדעים מדויקים של חטיבות הביניים. כיום אנחנו במקום ה – 30 – 40. האוניברסיטאות עדיין ברמה גבוהה ובעלי היכולת מצליחים לתקן את הישגיהם ברמת בית הספר התיכון. גם אי השוויון בחינוך הולך וגדל ומביא לירידה בלכידות החברתית שעדיין היא מספקת, אבל היא בסכנה גדולה. הלכידות החברתית היא בדיוק מה שצריך במאבק ארוך כזה.
בין הירדן לים התיכון חיים היום 9.7 מיליון אנשים, מהם כ – 3 מיליון פלשתינאים. נשארנו עם 6.6 מיליון ישראלים אבל 300,000 מהם פועלים זרים, שני שליש לא חוקיים, עוד קצת יותר ממיליון בני מיעוטים ובסך הכל 5.2 מיליון יהודים. בשנת 2020 יחיו 14.8 מליון אנשים בין הירדן לים התיכון ורק 45% מהם יהיו יהודים. היום אנחנו 55%. המגמה הזאת והמספרים האלה מצביעים על אתגר ברור לאופי היהודי דמוקרטי של מדינת ישראל ושל החברה הישראלית.
בלי שינוי של המדיניות ברמה המדינית ביטחונית, לא יהיה אפשר לשפר את מצב הביטחון ולהוריד את מספר הנפגעים ובלי שיפור כזה אי אפשר יהיה לאושש את הכלכלה. בלי לאושש את הכלכלה, לא יהיה ניתן לטפל בבעיות החברתית ההולכות ומחמירות. אם הכלכלה לא תתאושש לא יהיה אפשר לתמוך בתקציב הביטחון. כבר היום יש הפרש של כמה מיליארדי שקלים בין החלטת הממשלה לבין תכנון תוכנית העבודה של מערכת הביטחון לשנה הבאה. לכן, יש להניף את הדגלים הביטחוניים, החברתיים והכלכליים.
בטווח הזמן המיידי אנחנו צריכים לבחור יוזמה מדינית ביטחונית המתבססת על שלושה מאמצים. בתחום הביטחוני - המשך הלחימה בטרור. את הצד ההתקפי אנחנו עושים נכון. אנחנו צריכים להמשיך ולפעול בכל השטח, להגדיל את שיתוף הפעולה הבינלאומי הן במודיעין והן ברדיפה עד חרמה של טרוריסטים ברחבי העולם. אנחנו לא עושים מספיק בצד ההגנתי. יש להתחיל מהדבר הפשוט ביותר, מרחב תפר עם גדר רציפה. מול בית שאן אין גדר ואין תכנון לגדר. זה צורך לאומי שצריך לתרגם לתאריכים ולתוכנית ותוך שבוע אפשר להציג את כל התוכניות. ניתן לבנות מייד מרחב תפר מלא עם גדר, עם מעברים, עם דרכי פטרולים, וזה לא עולה דבר. יש צורך בפיקוד אחיד של הצבא משני הצדדים של המרחב הזה.
זה נכון גם באשר לטרור ההולך ומתרחב. המטוסים הישראליים צריכים חליפת מגן נגד טילי קרקע אוויר. הדבר הזה ניתן לעשות טכנית, הוא עולה כסף, אבל כמו מרחב התפר שגם הוא עולה כסף, עלותו בערך פחות משליש מעלות הנזקים הישירים של הטרור. כל אגורה המושקעת שם היא התשואה הביטחונית היותר נכונה. אני צופה שיהיה ביקוש לחליפת מגן לא רק למטוסים ישראליים, וזה יוזיל את העלויות. העבודה בעניין זה נעשתה כבר בכל המשרדים הממשלתיים ובגופים הביטחוניים, ומחכים לדיון של ועדת שרים לביטחון.
בחלק המדיני המאמץ השני צריך להיות הכרעה ברורה בין שלושת האסטרטגיות שהצגתי כאן. אי הכרעה בין האסטרטגיות היא ההחלטה הגרועה ביותר שתוצאותיה יהיו פגיעה בביטחון, בדמוקרטיה ובמדינה היהודית. היוזמה שאני הצעתי עוד לפני נאום הנשיא בוש הייתה מבוססת בערך על הסעיפים של הנשיא בוש. בוודאי היה נכון לעשות את זה מייד אחרי הנאום ואז לא היה צורך לעסוק במפת הדרכים. יוזמה כזאת צריכה להיות מלווה בהסקת מסקנות באשר לתפקידו הפוליטי של ערפאת אם היוזמה הזאת לא מתקבלת. ואני לא יודע לומר שהיא בהכרח תתקבל.
ישראל צריכה להביא בחשבון את האפשרות הסבירה שהעימות לא יסתיים בזמן הקרוב ושלא תהייה הסכמה מדינית עם הפלשתינאים, גם אם הנהגתם תשתנה. בראיה ארוכת טווח, בשביל להיות מדינה יהודית דמוקרטית, ישראל צריכה לקיים לאורך זמן רוב יהודי מוצק באוכלוסייה שלה. רוב יהודי מוצק זה צריך להישמר באמצעים דמוקרטיים ומוסריים בלבד. אחרת זו אינה מדינה יהודית. כל הצעה שתשמעו כאן, המסבירה איך הערבים הפלשתינאים יחיו במדינת ישראל בלי זכויות אזרח בסיסיות המקובלות בכל דמוקרטיה, היא הצעה לא דמוקרטית, והיא תפגום בדמוקרטיה וביכולת להיות מדינה יהודית בהמשך.
אף על פי שאין לנו היום פרטנר, מדינת ישראל צריכה להחליט על גבולותיה לשנים הקרובות, על פי שני שיקולים - דמוגרפיים וביטחוניים. השיקולים הביטחוניים יבטיחו שכל אזרחי המדינה יוכלו לחיות ברווחה, והשיקולים הדמוגרפיים ישמרו על אופייה היהודי דמוקרטי של המדינה. בהיפרדות מתלכדים הטווח הארוך והטווח הקצר המיידי. בטווח הקרוב יש צורך בשיפור מהותי של מצב הביטחון ובעיסוק בסדר יום אזרחי. בטווח הארוך יש צורך בקיום מדינה עם זהות יהודית דמוקרטית. שני אלה מתלכדים עם התוכנית שאני מציע של היפרדות יזומה עם מרחבי חיץ, תוך שמירה על דלת פתוחה למשא ומתן עם הרשות הפלשתינית שלא מפעילה טרור.
בהמשך אני מציע שרטוט גבולות, רצוי עם פרטנר ובלית ברירה בלי פרטנר, הכוללים פשרה טריטוריאלית אבל שומרים על שטחים ביטחוניים ויוצרים דמוגרפיה של רוב יהודי מוצק, ללא שום זכות שיבה למדינת ישראל. לא צריך לדבר על ירושלים, וצריך לאפשר מדינה פלשתינאית בהמשך רק בתהליך ובהתניות מתאימות. בלי החלטה על היפרדות ובלי פשרה טריטוריאלית, מצד אחד, ובלי הצבת תנאים למשא ומתן מצד אחר, אין סיכוי לפתור את הסכסוך.
אסטרטגיה כזאת תאפשר סדר יום אזרחי שהוא הכרחי כל כך, כי ביטחון לאומי מותנה בחברה מלוכדת, בהזדמנויות שוות בחינוך. אנחנו צריכים לתת קדימות לעיצוב הכלכלה, להקטנת האבטלה, הן על ידי הגדלת כוח עבודה והן על ידי פינוי מקומות עבודה של מספר העובדים הזרים והפלשתינאים החוקיים והלא-חוקיים. עוד אנחנו צריכים להציב את החינוך כיעד לאומי. זאת משום שהחינוך הוא התשתית האמיתית, הוא נותן את היכולת הכלכלית, את הרווחה, ואת ההזדמנות השווה האמיתית היחידה. אנחנו צריכים להציב את חיזוק העם היהודי וחיזוק הקשר עם הקהילות שלו כיעד לאומי. חידוש הברית הזאת בין ישראל לקהילות העם היהודי שכורסמה בשנים האחרונות, היא לא רק נכס אסטרטגי אלא גם נכס קיומי לכולנו. מהלך כזה צריך להיות מלווה במהלך ממשלתי לעידוד ההשתלבות של אזרחי ישראל הערבים בחברה הישראלית, בכלכלה ובממשל של מדינת הלאום היהודית דמוקרטית. צריך לשפר את מנגנוני הממשל כך שתהייה יכולת לשלוט.
המצב והאסטרטגיה הזאת מחייבים פוליטיקה שונה מזו הקיימת היום. פוליטיקה לא סקטוריאליות ולא פלגנית אלא פוליטיקה של אחדות. במקום פוליטיקה של פחדים ושנאה, יש צורך בפוליטיקה הבנויה על התקוות ועל האחווה בציבור הישראלי. נדרשת לכך מנהיגות מסוג שונה. בשנים אלה נדרשת מנהיגות המבוססת על דרך ועל תוכן, על אומץ לקבל הכרעות נדרשות, על יכולת לגייס סביבת הסכמה על ידי דיון ציבורי אמיתי.

הדפסשלח לחבר
עבור לתוכן העמוד