כניסה לחברים רשומים



השגריר ד"ר דניס רוס,ראש מכון וושינגטון למדיניות המזרח הקרוב-"כווני מדינאות אמריקניים בתהליך ההסדרים"
3/12/2002


השגריר ד"ר דניס ב. רוס - ראש מכון וושינגטון למדיניות המזרח הקרוב
"כיווני מדינאות אמריקניים בתהליך ההסדרים"

 


התבקשתי לדבר על הדיון בוושינגטון, וזה מתוך הנחה שבכלל יש דיון שכזה, ושיש התעניינות בוושינגטון בתהליך השלום. מתברר ששתי הנחות אלה שגויות. אין כיום שום דיון בוושינגטון בתהליך השלום, אנשים אינו מוטרדים מתהליך זה אלא מעניין עיראק דווקא. בתחילת דרכו החליט הממשל להינתק מהבעיה המזרח תיכונית, בהנחה שהשכנת שלום בין ישראלים לערבים ובמיוחד בין ישראל לפלשתינאים היא בעיה קשה מדי. הם בחנו את הממשל של קלינטון ואמרו: "אנחנו לא יכולים לעשות מה שהם עשו, ומה שהם עשו לא הצליח ולכן איננו רוצים לעשות זאת". הם רצו להסתכל על האזור באופן כולל ותהליך השלום טופל בצורה זו או אחרת כנגזרת בעלת חשיבות משנית. לא היה קל להחזיק בעמדה זו לאורך זמן כי המצב הדרדר, היה לחץ מצד האירופאים ומצד הערבים. תחילה הוצעה תוכנית מיטשל, אחר כך נשלח ג'ורג' טנט לאזור. באוגוסט, בלחץ ערב הסעודית, התחייב הנשיא להקמת מדינה לפלשתינאים והיה מוכן לפגוש את ערפאת.
ב – 11 בספטמבר הוקפא רעיון הפגישה עם עראפת, אבל לא המחויבות. בנאומו דיבר שר החוץ של ארצות-הברית, לא רק על מדינה לפלשתינאים, אלא גם על תחומי אחריות משותפים, על חשיבות הביטחון, על החשיבות של שינוי אצל הפלשתינאים ועל שליחת שליח. ואכן, גנרל זיני בא לאזור אך לרוע המזל מאמציו לא נשאו פרי. במקום זאת היה גל של פיגועי התאבדות ונתפסה הספינה קארין A. המאמץ של זיני הגיע לשיא כאשר הוא הפיק תוכנית להפסקת אש. אילו יאסר ערפאת היה מאמץ את התוכנית, היה יכול לפגוש את סגן הנשיא צ'ייני. לאחר שעראפת לא אימץ את התוכנית החליט חלק מהממשל שיאסר ערפאת אינו עוד בבחינת בין שיח, אינו שותף. לא הייתה כאן החלטה מכרעת, אבל ערפאת תואר באותה עת על ידי הנשיא כמנהיג שנכשל. באותה עת הייתה ההתמקדות באחריות מצד הערבים, אם כי לא הגדירו את האחריות הזאת. לאחר הנאום הזה רק דברים מעטים השתנו ונוצרו לחצים נוספים. בדיון בממשל שנערך לפני הנאום של ה - 24 ביוני התגבשו שתי אסכולות.
אסכולה אחת טענה שאי אפשר לגרום לפלשתינאים לעשות מה שהם צריכים לעשות בענייני ביטחון, אלא אם כן הם יבינו את התוצאה הפוליטית ואף כי איננו אוהבים את יאסר ערפאת, אין מנהיג אחר.
האסכולה האחרת טענה שהפלשתינאים צריכים להוכיח ביצועים, ושאי אפשר לעשות דבר עם ערפאת. בנאום ב - 24 ביוני נטה הנשיא לכיוון צד אחד, אם כי לא לחלוטין. בסופו של הנאום הוא קרא למנהיגות חלופית לפלשתינאים. הנאום הבהיר שתהייה תמיכה במדינה פלשתינאית, אבל שתמיכה זו מותנית ב רפורמות. הנשיא בעצם אמר שהפלשתינאים אינם זכאים עדיין למדינה, שהם צריכים להוכיח שהם זכאים לה ושהם יכולים ל"ייצר אותה". זה רק צד אחד של הטיעון, כי הנטייה לא הייתה מושלמת לכיוון הזה. באותו נאום עצמו דיבר הנשיא על הקמת מדינה עם גבולות זמניים בתוך שלוש שנים ועל סיום הכיבוש אשר החל ביוני 1967, אשר לאוזניים הפלשתינאיות יש לזה הגדרה מאוד מאד מדויקת. לא כולם שמו לב לדברים אלה אבל בעולם הערבי שמו לב אליהם.
הערבים היו מאוד מאופקים בהתלהבות שלהם לנוכח הנאום הזה, אבל אחר כך הם החליטו שהם ייתפסו לחלק שבו דובר על מדינה בתוך שלוש שנים, על גבולות זמניים ועל סוף הכיבוש ואמרו שיש צורך במפת דרכים כדי להגיע מן המקום שבו היה הנשיא בנאומו עד למקום שהוא רוצה להגיע אליו וכך נולדה מפת הדרכים. מפת הדרכים הזאת טרם סוכמה. הממשל עדיין רוצה לעבוד על הפרטים, עדיין לא הוחלט מתי יחשפו את המפה, אבל יש לפחות נקודת מוצא. אני אשאיר בצד את תפקיד המשקיפים ואני אהיה לרגע לא משקיף אלא מנתח אנליסט.
אני רואה במפה הזאת כמה בעיות. אין בה נקודת שיגור. אין יודעים מה למעשה יפעיל את התוכנית, מה יגרום להתחלה, מה יהיה הטריגר. הבעיה השניה שהיא חמורה יותר, היא שכל נקודה ונקודה פתוחה לפרשנויות שונות, ומניסיוני אני יודע כי כל צד יפרש את הנקודות בצורה אחרת. למשל, הפלשתינאים יפרשו הסתה באופן שונה מהישראלים, האירופאים יפרשו זאת בדרך שלישית וארצות-הברית תפרש הסתה בדרך רביעית. וכך במקום קריטריונים לביצועים, יהפכו הסעיפים הללו במפת הדרכים לנושא לדיון בשאלה אם היו ביצועים בצד זה או אחר או לא.
בעיה נוספת במפת הדרכים היא העדר הנחה אסטרטגית מצד הפלשתינאים. אני אומר בצד הפלשתינאי,כי בצד הישראלי ההנחה היא "סוף הכיבוש ואחריו מדינה פלשתינאית". בצד הפלשתינאי לעומת זאת, ההנחה האסטרטגית חסרה, כי אין להם הנחה המבחינה בין דרך לגיטימית לפעול למען השגת המטרות הפלשתיניות, לבין דרך לא לגיטימית להשגתן, ואלימות אינה לגיטימית. קוראים לרפורמות, להפסקת אש, אבל אין התייחסות לאי הלגיטימיות של אלימות וטרור.
ישנם יסודות במפת הדרכים שבשלב זה הממשל אינו מוכן להתווכח עליהם. אחד מהם הוא שהביטחון צריך להיות מבוסס על שיתוף פעולה אשר שם קץ לחופש הפעולה של ישראל. יסוד נוסף שאינו נתון לוויכוח הוא המדינה עם הגבולות הזמניים וגורם נוסף הוא סילוק המאחזים הלא-חוקיים והקפאת ההתנחלויות. כל אלה אינם כפופים למשא ומתן וכמובן גם הקמת מדינה בתוך שלוש שנים.
איך יבצעו את הדברים הלכה למעשה? זה עדיין נושא לדיון, אבל עליכם לזכור בבהירות רבה שמפת הדרכים הזאת היא המדיניות של הממשל. היא איננה ממוקדת על רעיונות הקיימים מחוץ לממשל וישנם לפחות ארבעה רעיונות שכאלה אשר הייתי אומר שנידונו באזור וושינגטון, אבל לא זכו למוניטין רב בעיני הממשל.
הרעיון הראשון שנדון הוא הרעיון של האכיפה. רעיון זה מבוסס על ההנחה שאין שום מסתורין באשר לתוצאה, הכל יודעים מה הוא המתאר של העסקה, זה יראה כמו הרעיון של קלינטון בטאבה. למה לעבור את כל התקופה הנוראה הזאת ואת שפיכות הדמים כאשר יודעים שבסופו של דבר נגיע לזה, ואנחנו יודעים גם ששני הצדדים אינם מסוגלים לעשות זאת בכוחות עצמם או מסיבות פוליטיות או פסיכולוגיות. צריך לצעוד קדימה ולאכוף את זה, אף על פי שאין הסבר איך תיעשה האכיפה. זו על כל פנים, אסכולת חשיבה אחת.
האסכולה השניה שמרטין אינדיק ידבר עליה ולכן לא ארחיב את הדיבור עליה, היא האסכולה של הנאמנות, ואשר התמצית שלה היא שהפלשתינאים אינם בני שיח. לפי אסכולה זאת הפלשתינאים אינם מסוגלים לעשות מה שהם צריכים לעשות, ולכן יש צורך ליצור משטר נאמנות. בתקופת הנאמנות יפתחו הפלשתינאים את המוסדות והיכולות כדי שיוכלו ליטול על עצמם את האחריות במשך הזמן, ובינתיים יטפל משטר הנאמנות בתחומי האחריות הללו, לא רק מבחינת מה שדרוש כדי ליצור כלכלה בת קיימה, אלא גם מבחינה ביטחונית ומרטין ידבר על כך בהרחבה.
האסכולה השלישית אומרת ש ערפאת הוא המכשול, ושהבעיות יפתרו אם ניפטר מערפאת.
האסכולה הרביעית אומרת ששני הצדדים אינם בשלים, שהם יתישו את עצמם, וכי רק כאשר כולם יהיו מותשים תיפתר הבעיה.
כפי שאתם יכולים לתאר לעצמכם יש לי בעיה עם כל ארבעת האסכולות הללו. חסרון שתי הגישות הראשונות, שאינן שוות כמובן, הוא במסר שהן יעבירו לפלשתינאים שהם אינם אמורים ליטול על עצמם אחריות ולהחליט החלטות כי מישהו מבחוץ יעשה את זה בשבילם.
באשר לאסכולה השלישית, הטענה כי החלפת ערפאת תפתור את הבעיה היא אשליה. גם אם ערפאת לא יהיה בתמונה עדיין יהיו בעיות ועדיין יהיה צורך באסטרטגיה כדי להתמודד עם הבעיות הללו. אני גם אינני מסכים עם האסכולה הרביעית, לפיה אפשר פשוט לשבת בחיבוק ידיים בלי לעשות דבר. לעוינות ההולכת ומצטברת ולהידרדרות יהיו תוצאות, ומי שחושב שלא יהיו להם תוצאות אינו מציאותי.
מה אני מציע כחלופה? אני חושב שאנחנו צריכים להכיר בדברים אלה. אם ארצות-הברית תצא למלחמה בעיראק ואם סאדאם חוסיין יסולק מכיסאו, תתחולל רעידת אדמה באזור שלו. מדובר פה בשינוי סייסמי, ביצירת מומנטום בקרב הפלשתינאים ובמיוחד בקרב הרפורמי סטים שבהם. תהייה אצלם תחושה שעכשיו משהו אכן יכול להתרחש ואולי הם יחושו הרבה יותר אמיצים.
לנוכח רעידת האדמה הזאת ירגישו הישראלים ששוב אולי לא הכל חסר תקווה, ושאולי בכל זאת משהו יכול לקרות. המנהיגים הערביים יבואו לנשיא בוש ויאמרו אתה הוכחת מה אתה יכול לעשות במלחמה, עכשיו תוכיח מה אתה יכול לעשות בשלום. ברגע הזה יצטרך הנשיא בוש לנקוט יוזמה או להיות לפחות בעל איזה שהיא יוזמה במחשבתו. הוא צריך להיות מוכן לומר בפרהסיה שאנחנו תומכים במדינה הפלשתינאית, אבל אנחנו רוצים להבהיר עכשיו ועולם שהורתה ולידתה של מדינה שכזאת לא תהייה באלימות וזה עיקרון בסיסי.
העיקרון השני הוא שגם מנהיגי הארצות הערביות וגם המנהיגים הפלשתינאים צריכים לקחת על עצמם אחריות ולפעול לפי ההנחה האסטרטגית שהמטרה תושג רק בדרך לגיטימית. לא מציאותי בשלב זה לצפות שהרפורמיסטים הפלשתינאים יקומו ויאמרו שמי שמשתמש באלימות הוא אויב לעניין הפלשתינאי. אבל אותם מנהיגים ערביים הרגישים
להתמרמרות ברחובות והרוצים לראות יוזמה אמריקנית, צריכים להבין שהמחיר של יוזמה כזאת יהיה שהם יצטרכו ליטול על עצמם אחריות ולחצות גבולות מסוימים. אחד מגבולות אלה הוא שילוב ידיים עם הפלשתינאים כדי ליצור חוזה אשר ישנה את הנרטיב הפלשתינאי, יאסור אלימות נגד הישראלים ויקבע כי כוחות הביטחון הפלשתינאים יילחמו בכל מי שינקוט באלימות. הם יעשו זאת לא למען ארצות הברית או בשירות ארצות הברית אלא למען המטרות הפלשתינאיות.
המנהיגים הערבים גם יצטרכו לצאת בפרהסיה ולאמץ את הרעיון של ראש הממשלה. הם יצטרכו להיות מסוגלים לומר שיאסר ערפאת שירת את המטרה הפלשתינאית, אבל שיש להחליף אותו. יש להתייחס אליו בכבוד אבל הגיע הזמן למנהיגים חדשים, וכי לא תהיה אפשרות לשנות את המציאות אם הדבר לא ייעשה.
הם צריכים להיות מסוגלים להושיט את ידם אל הישראלים באופן שיפגין את היוזמה הערבית אשר דיברה על קץ המלחמה, על נורמליזציה מלאה עם ישראל באמצעות העולם הערבי, על ערבויות לביטחון, על הצורך בפתרון לבעיית הפליטים העולה בקנה אחד עם היכולת של הישראלים לחיות בשלום. הנה נשמע אותם אומרים זאת כאן כלפי הציבור הישראלי.
יהיה קשה מאוד לעשות את כל הדברים האלה. אבל אם מתבוננים בקפידה במפת הדרכים, ישראל למעשה נקראת לעשות דברים שגם לה יהיו קשים מאוד לעשייה. אי אפשר יהיה להגיע לשום מקום אם הצדדים לא ייטלו על עצמם האחריות.

הדפסשלח לחבר
עבור לתוכן העמוד