כניסה לחברים רשומים



מר בנימין נתניהו, שר החוץ - "עדיפויות וקדימויות לאומיות"
4/12/2002

מר בנימין נתניהו - שר החוץ

 עדיפויות וקדימויות לאומיות אנחנו מנסים לצעוד קדימה ולראות מה יעלה פה במדינתנו בשנה הקרובה ואנחנו, כמובן, פועלים כל הזמן באקלים של אי ודאות.
כשאנחנו מסתכלים קדימה לשנה הקרובה, יש סבירות גבוהה שיקרו שני אירועים.
האירוע האחד מציב בפנינו סכנה גדולה והאירוע האחר מציב בפנינו הזדמנות גדולה. הסכנה הגדולה היא האפשרות של ירי טילים, ואנחנו חייבים להדוף את הסכנה הזאת, כי יש כמה סוגי טילים שיכולים להיות מיורטים כלפינו. ההזדמנות הגדולה היא שלפי כל הסימנים ארה"ב תפעל להחלפת השלטון בעיראק.
אני חושב שאנחנו יכולים להיערך לאירועים בסביבתנו המיידית ולכוון אותם, על מנת להביא תועלת למדינת ישראל, לייצב את המצב וכמובן לשפר את הביטחון ואת כל מה שקשור בחיינו הלאומיים.
אתחיל דווקא בסכנות. לפני שנה כשעמדתי כאן אמרתי שהסכנה המוחשית ביותר והחשובה ביותר שבפניה אנחנו עומדים היא הסכנה של ירי טילים עיראקיים עם כל מה שמשתמע מזה, מבחינת חימושם. להערכתי בעניין זה דבר לא השתנה. הייתה היערכות חשובה בשנה הזאת. מובן שהטוב ביותר יהיה למנוע את הגעת הטילים הללו, אבל דרושה גם התארגנות שהתבצעה ואשר מן הסתם גם תיושם במלוא חלקיה. לכן על זה אין לי מה להוסיף, דיברנו על זה.
אבל יש לי מה להוסיף על אירוע שהתרחש לאחרונה. אני רואה בירי הטילים בקניה איום אסטרטגי לא רק על מדינת ישראל, אלא על כלכלת המערב. טיל שעולה כמה אלפי דולרים יכול לגרום נזק של מאות מיליארדי דולרים. הפגיעה של טיל כזה בכלי תעופה ישראלי או לא ישראלי, בנתיבי האוויר שלנו, תיתן מכה מאוד קשה לכלכלה. אני לא מדבר על התיירות שכבר נפגעה, ועל רכיבים נוספים שהם נדבכים של הקיום שלנו.
פגיעה כזאת לא חייבת להיות דווקא במטוס שלנו או אפילו בנתיבי האוויר שלנו. כל פגיעה כזו שהיא אפשרית והיא יחסית קלה, יכולה להסב נזק עצום לכלכלה הגלובלית. כיום, בעידן הכלכלה הגלובלית, ארבעה דברים חיוניים לכלכלתה של מדינה. אחד מהם היא מערכת הטלפונים. הטלקומוניקציה שלנו מבוזרת ולכן קשה מאוד לפגוע בה. השני הם כמובן המחשבים שזה גם כן רשת. השלישי הן ספינות ויש ניסיון לפגוע בספינות אבל זה קשה כי הן גדולות מאוד. הרביעי הוא התחבורה האווירית שהיא מאוד פגיעה.
הטיפול במגפה הקודמת של חטיפת מטוסים או פיצוצם ארך 15 שנים שנה ולמעשה סילקנו את האיום הזה כאיום מוחשי, החל מחטיפת מטוס אל-על לאלג'יריה בסוף שנות ה - 60 ועד לתחילת שנות ה - 80, הסרנו את האיום הזה על ידי שורה של פעולות גם במישור של שיתוף פעולה בינלאומי, גם מבחינה אבטחתית וטכנולוגית, ובעצם גרמנו לכך שקשה מאוד לחדור אל החלל של המטוס.
כל ההגנות הללו, המערכות שהכנסנו והכספים שהשקענו, שאגב גלגלנו אותם אל הנוסעים בסופו של דבר, אינם יעילים בהגנה מפני ירי של טילים על מטוסים. מה שנדרש עכשיו זה פעולה דומה לזו שעשינו בשנות ה - 70, אבל הרבה יותר מואצת. כאן אנחנו צריכים לפעול גם במישור הטכנולוגי, גם במישור האבטחתי וגם במישור הבינלאומי, על מנת להרחיק את הנגע הזה, לתחום אותו ובסופו של דבר לסלק אותו מחיינו.
הדבר המיידי והדחוף ביותר הוא התארגנות טכנולוגית כדי לצייד מטוסים באמצעים שימנעו פגיעה של טילים. הטכנולוגיה הזאת קיימת ומוכרת במישור הצבאי, ויש צורך דחוף להביא אותה למימוש מעשי בכלי טייס אזרחיים. מימוש מעשי אינו רק פיתוח טכנולוגי אלא גם הבאת המחיר של כל יחידה כזאת למחיר סביר. מובן מאליו, שאם תתארגן, כפי שאני חושב שצריכה להתארגן, מערכת או קונצנזוס של מדינות מובילות כמו ארה"ב, ישראל, בריטניה, גרמניה, יפן וסין, נוכל להביא את המחיר של ייצור יחידה כזאת וציוד המטוסים למחיר סביר ביותר. אני בטוח שרוב הנוסעים יהיו מוכנים לשלם עבור ביטחון כזה. אין לי שום ספק שהדבר הזה הוא אפשרי ושצריך להאיץ אותו למאמץ מרוכז בינלאומי על מנת להביא לכך שהמטוסים שלנו יהיו מצוידים, ולא רק שלנו.
אני אומר את זה משום שהאירוע בקניה אינו רק אירוע שהיה ונמנע. נס מן השמיים מנע אותו. מן הרגע שזה התרחש, זה התרחש. מן הרגע שזה התרחש, צריך לצאת מתוך הנחה שארגוני הטרור השונים, כולל הפלשתיניים, רצים במהירות להיות הראשונים שיביאו את ה"מתנה" האיומה הזאת לפתחנו וכמובן לפתח העולם. לכן הייתי אומר שדרושה פעולה מהירה מאוד, קודם כל מניעתית, וכמובן פעולה של העצמת המלחמה לפירוק רשת הטרור העולמית שהנשיא בוש מוביל אותה, והדבר הזה מקבל משנה תוקף. להוציא את הפיגוע של 11 בספטמבר, האירוע של הפלת מטוס אינו פחות דרמטי, הייתי אומר שזאת נקודת השבר השנייה שעוצמת השפעתה אדירה. היא תשפיע בעוצמה אדירה על כל הכלכלה הגלובלית ועל כל מדינות העולם. על כן דרושה התארגנות גם בנושא של אמנות, גם בנושא של התארגנות התעופה, אנחנו מעבדים כמה הצעות כאלה ברגע זה במשרד החוץ, גם בשיטת האבטחה שלנו, במדינה שאנחנו יכולים לעבות אותה סביב שדות תעופה, ובראש ובראשונה במהירות האפשרית, המרבית בפיתוח ייצור והפצת אותם אמצעי הגנה למטוסים על מנת שנוכל לטוס בשמיים שלווים.
אלה האיומים המיידיים, הם לא הבלבדיים, אבל המיידיים שאנחנו עומדים בפניהם בחודשים הקרובים ובשנה הקרובה. אמרתי שיש גם הזדמנות גדולה, ההזדמנות נובעת מההחלטה של ארצות-הברית לשנות סדרי עולם וההחלטה שלה בעצם מכווננת לשני סוגים של משטרים. משטרי טרור ומשטרים שנקרא להם בלתי אחראיים המפתחים נשק לא קונבנציונלי. בעצם ארצות-הברית אומרת אין מקום לא לזה ולא לזה.
הפירוש המעשי של הדוקטרינה הזאת הוא חיסול המשטר של סדאם חוסיין כמו חיסול משטר הטרור באפגניסטן. אני חושב שהפעולה הזאת תהייה מעין רעידת אדמה, שהיא בפוטנציה חיובית עבורנו. אם אכן דבר הזה יבוצע כפי שאני מעריך, קודם כל מסלקים איום קיומי מעל פתחנו. עיראק מפתחת נשק לא קונבנציונלי וכבר יש בידיה חלק נכבד ממנו; אין בידיה עדיין נשק גרעיני אבל היא עובדת על זה במשנה מרץ. סילוק של איום כזה הוא קודם כל סילוק של איום מעלינו. אבל ארצות-הברית קובעת כאן גם מודל להמשך והמודל הזה מסתכם במלים חילופי משטר. אני רוצה קצת לתהות על המושג הזה כדי להבין מה הוא טומן בחובו מבחינתנו. אפשר לומר שחילופי משטר הם החלפת שליט אחד באחר, החלפת רודן אחד באחר.
אני חושב שהתפיסה של חוגים בוושינגטון, שהם מאוד חשובים ומשפיעים על הממשל האמריקני הנוכחי, אומרת ואני מבין שהיו לכם דיונים על כך אתמול, עם אנשים שבאו מארצות-הברית או מוושינגטון, ש מחליפים רודנות בדמוקרטיה. עכשיו אני מסייג את הדברים הללו כי אנחנו ריאליסטים, אנחנו יודעים איפה אנחנו חיים. אני הייתי משתמש במונח להחליף רודנות בדמוקרטיזציה, בתהליך של פתיחת החברות הללו. כי אם אנחנו מסתכלים על מה שקורה היום בעולם וגם אצלנו, אנחנו רואים תופעה רחבה הרבה יותר של משטרים חשוכים המסיתים את האוכלוסיות שלהם במערכות חינוך במירכאות, אם אפשר לקרוא לזה כך, בתרעלת אין קץ נגד המערב, נגד הדמוקרטיה, נגד ישראל, כמובן, נגד ארצות-הברית, נגד אורח החיים החופשי והליברלי שלנו; והם מתחברים בהדרגה עם כלי משחית שמאפשרים להם להיות איום אמיתי על הציביליזציה שלנו.
הדוקטרינה של וושינגטון אומרת שאת הדבר הזה צריך לשנות לא רק על ידי הפלת המשטרים אלא על ידי התחלת אוורור החברות או המשטרים החשוכים הללו, הסגורים, בדעות אחרות, בגישות אחרות, במוסדות אחרים, בעיתונות חופשית, בתהליך פוליטי דמוקרטי ככל האפשר.
אני לא חושב שיש אשליה בארצות-הברית שהתהליך הזה יכול להיעשות בין לילה. ארצות-הברית מדברת על כך שיידרש זמן של תקופת מעבר, עם השקעות נכבדות של משאבים פוליטיים וכספיים, עם שהות מעשית או נוכחות מעשית אמריקנית כדי לאפשר את המעבר לחברה אחרת ולהתחלה של תרבות פוליטית אחרת. אני חושב שההערכה הזאת היא ריאלית. ההצלחה איננה מובטחת אבל הכישלון מובטח אם לא עושים את זה. כלומר אם לא עושים את זה, מובטח שבמוקדם או במאוחר נקבל עוד סאדאם חוסיין או עוד בן-לאדן או עוד טליבן וכדומה.
אני מאמין שהמהלך של חילופי משטר שארצות-הברית הולכת לבצע במובן העמוק של המילה, היא הזדמנות גם בשבילנו. אם למדנו משהו בתקופה האחרונה, ואני חושב שזה כמעט מאגד את כל הציבור בישראל, לרוחב הקשת הפוליטית, ולא רק בישראל דרך אגב, גם בארצות-הברית ויותר ויותר מה שאני שומע גם אפילו בקהילה האירופאית ובמקומות אחרים, זה שעם ההנהגה הנוכחית של הפלשתינית לא ייתכן שינוי בתוך החברה הפלשתינית. שום רפורמה לא תעבוד עם ההנהגה הנוכחית הדוגלת בטרור וברעיון החיסול של מדינת ישראל. הדבר הזה פשוט בלתי אפשרי עם ההנהגה הנוכחית.
לכן כשאנחנו מסתכלים קדימה ואומרים מה היינו רוצים שיקרה בשנה הקרובה, לאור העובדה שהולך לקרות משהו מאוד מסיבי בעיראק, הייתי אומר שהיינו יכולים לקחת אלמנטים, להביא את האלמנטים האלה לכלל מימוש גם באזורנו. הדבר הראשון הוא החלפת ההנהגה. בנאומו הגדיר הנשיא בוש בנאומו הנהגה שמשתתפת בטרור ומעורבת בו כבלתי לגיטימית. אין ספק לגבי המעורבות של ההנהגה הפלשתינית הנוכחית. לכן קודם כל צריכה להיות החלפת ההנהגה אם אנחנו רוצים שיהיה איזה שהוא תהליך של התפייסות, של הרגעה לפני ההתפייסות, שלא לדבר על תהליך מדיני. זה תנאי הכרחי, הוא לא מספיק, אבל הוא תנאי הכרחי.
התנאי השני, בדומה לתפיסתם באשר לעיראק, הוא לצקת תוכן פוזיטיבי חיובי לתוך המרחב הזה, במקרה הזה לתוך החברה הפלשתינית. אני חושב שהדבר הזה הוא חיוני כמובן לאחר הכרעה, בלי שתהייה הכרעה, מודל של טרור שיכול לאיים על קיומנו יימשך. מתוך הנחה שהיו אותם חילופי שלטון או לפחות סילוק השלטון הזה, אני חושב שתנאי שני הוא חבילה של תמיכה כלכלית שקשורה לרפורמות לאחר חילופי שלטון לתקופת ביניים. כיוון שהמודל הזה ייושם ללא ספק בעיראק, אני חושב שיש מקום ליישם אותו בהובלה אמריקנית גם פה.
אילו התנאי השלישי הוא זה, אני אינני מאמין שכל תהליך של דמוקרטיזציה יישא את אותם פרות כפי שהוא נשא באותה מהירות בגרמניה או ביפן. אלה חברות אחרות, זו מציאות אחרת, זו היסטוריה אחרת, זאת מערכת תרבותית אחרת, ועל כן אנחנו צריכים להבין שהמעבר לדמוקרטיה הוא הרבה יותר איטי, הרבה יותר קשה, לא בלתי אפשרי, אבל הוא תהליך רווי סכנות ורווי מהמורות, לכן אני קורא לתהליך דמוקרטיזציה.
בכל שלב שהוא התהליך הזה יכול להתהפך בחזרה. על כן אפשר להנהיג סייגים וביטחונות לאורך התהליך הזה, כפי שאגס ארצות-הברית הנהיגה גם באשר לגרמניה וליפן. היא סייגה את הריבונות הגרמנית וכמה סייגים עומדים עד היום. הסייג החשוב ביותר שהייתי מתמקד בו, החשוב ביותר שאנחנו צריכים להבטיח לעצמנו הוא הפירוז. בכל הסדר אפשרי, הסדר ביניים כזה או אחר שלא לדבר על הסדר קבע, הבטחת הפירוז היא חיונית. מדוע זה חיוני? משום שהיום יש לנו שליטה מוחלטת במעטפת, שום נשק לא נכנס כביכול, אבל נכנס הרבה. במצב שאנחנו שולטים שליטה מלאה ואמורים לפרז את השטח, בעצם השטח הרי איננו מפורז בצורה שלמה, וכמובן שעיקר החימוש שפוגע בנו הוא חימוש מתוצרת עצמית.
אף על פי שזה TNT די פרימיטיבי, הוא גבה מאתנו מאות קורבנות עד היום, מאות אנשים נהרגו ונרצחו כתוצאה מהייצור הפנימי. אבל ברגע שאתה מסיר את טבעת השליטה מסביב לגבולות, מסביב לקווים, אתה בעצם מאפשר כניסה בלתי מוגבלת של נשק. למשל בקרין A, אותה ספינה שתפסנו, היו בין השאר טילי כתף, לדוגמה. ברגע שאנחנו לא שולטים בנמלי הים או בנמלי האוויר, בשדות התעופה, שלא לדבר על המעברים הקרקעיים, בעצם אין לנו שום דרך להבטיח שהפירוז יתקיים.
כפי שאמר ראש הממשלה, ואני לחלוטין מסכים עם הערכתו, הפירוז הוא חיוני בכל הסדר עתידי. על כן, בכל הסדר עתידי האחריות של ישראל על המעברים הבינלאומיים היא תנאי הכרחי, אלא אם כן אנחנו רוצים לטמון את הראש בחול ולהגיד שיהיו פה תהליכים מואצים של שינוי החברה הפלשתינית והמעבר למודל מערב-אירופי, אני לא חושב שיש מישהו שמשלה את עצמו.
לכן, יש להציב שלושה תנאים. תנאי ראשון הוא חילופי הממשל, תנאי שני זה אותה חבילת סיוע כלכלית ורפורמות ותנאי שלישי הוא המשך השליטה שלנו במעברים הבינלאומיים. יש גם דברים אחרים, אבל אני בכוונה ממקד את הדברים שלדעתי הם חשובים ביותר.
הייתי מוסיף דבר רביעי בצפי קדימה. אם עברנו את כל התהליכים הללו ויש עוד הרבה דברים שעומדים בדרך,והרי כולנו מקווים שנגיע למציאות אחרת, ונגיע אחרי תקופת ביניים נניח לבחירה דמוקרטית של הנהגה פלשתינית חליפית, איך נדע אם המנהיג שייבחר הוא בר שיח או לא? אז יש שני מבחנים פשוטים מאוד.
המבחן הראשון זה קודם כל באופן מעשי לראות אם המנהיגות הזאת הסתכלה מהטרור. זה דבר שאנחנו רואים בעין, אנחנו יודעים, קל לנו לברר את זה ואף אחד לא יכול להגיד לנו שטרור זה לא טרור או שמעשה רצח כזה או אחר לא נעשה או שניסיון רצח לא נעשה, אנחנו יודעים את זה. אנחנו יכולים לבחון את זה לאורך זמן ולראות אם אכן הייתה הסתכלות מעשית מהטרור.
הדבר השני שאנחנו יכולים לבחון זה כמובן כל מה שקרוי נושא ההסתה שהוא יסודי, עמוק וחיוני והוא בעצם מייצר את התשתית האמיתית לטרור. בעניין הזה נדמה לי שהמבחן החשוב ביותר הוא זה, שבאותה תקופת ביניים כפי שאנחנו יכולים לצפות אותה, ראוי שארצות-הברית תוביל תוכנית מעשית לשיקום הפליטים במקומותיהם. אני חושב שהדבר הזה, בנוסף להיותו בעל ערך בפני עצמו, יהיה גם בעל ערך כנבחן לכל מנהיגות פלשתינית שתתהווה או תיבחר. זאת אומרת מנהיגות פלשתינית שתסרב להסכים מראש לישוב הפליטים במקומותיהם ולוותר למעשה על מה שהם קוראים זכות השיבה, אינה שותפה פוטנציאלית לשום הסדר מעשי. אם למדנו משהו מאוסלו, כדאי שנלמד את זה. זאת אומרת לא עזה ויריחו ותחילה, אלא זכות השיבה תחילה. קודם כל בואו ניפטר מהעניין הזה. זה הסדר הנכון.
הדבר השני כמובן, שאם תהייה מנהיגות שאכן תאמץ תוכנית לישוב הפליטים במקומותיהם, הרי למעשה היא מסתלקת מהכוונה לחיסול מדינת ישראל שהיא לפחות בקודים הפלשתינים ולא רק שם, מוצגת בנושא זכות השיבה של הפליטים. על כן הנדבך הרביעי והחשוב ליום שאחרי עיראק הוא גם תוכנית לישוב הפליטים שתתקבל על ידי הקהילה הבינלאומית ותאומץ כמבחן לקמוס על ידי אותה חברה פלשתינית. אני חושב שיש לנו היום הזדמנות לנסות לכוון את הדברים לכיוון הזה. אנחנו יכולים לעשות זאת משום שלא מזדמנות הרבה הזדמנויות בהיסטוריה שהמעצמה הגדולה ביותר בעולם. אני חושב שההזדמנות הזאת נכרתה בפנינו. ידיד שלי, שהוא סופר ידוע בארצות-הברית, צ'רלס קראוטנר, רואיין על ידי עיתונאי ישראלי על השגותיו על תהליך אוסלו.
בתשובה לשאלה של העיתונאי הוא אמר תראה, בסופו של דבר אתה מוכרח לשקם את ההרתעה, אתה מוכרח להביא לשינויים מהסוג שדיברתי עליהם, ואתה מוכרח להישען על כוחך. אז אמר לו אותו עיתונאי תגיד לי, אני עושה פרפרזה כי אני לא זוכר את המילים המדויקות חוץ מאשר את הסיום, אז הוא אומר לו תגיד לי, זה מה שאתה צופה בשבילנו, שאנחנו נמשיך להישען על חרבנו ובסוף מה, נגיע לשחזור של מצדה? אז הוא אמר לא, לא יהיה שחזור של מצדה. ואז הכתב שאל אותו: למה? הוא אמר: משום שהפעם רומא אתנו. יש פה כמה רומאים.
אני רוצה לומר לכם שלכולנו יש מזל היסטורי, יש לנו מזל היסטורי שהכוח המוביל בעולם בתחילת המאה ה – 21 זאת ארצות-הברית. כיוון שאני שר החוץ, אני לא רוצה להציע לכם אלטרנטיבות לדמיונכם העשיר, אבל העובדה היא שבערכים שלה ובתפישתה ארצות-הברית שומרת בעצם על אותו מרחב ערכי, אותו מרחב של אינטרסים ועל מרחב של קיום וביטחון שהוא חיוני לנו ובעצם לכלל האנושות.
אני חושב שארצות-הברית היא לא קופסא שחורה. לפעמים כשמדברים על ארצות-הברית מדברים על איזה קופסא שחורה שממנה יוצאים תכתיבים לישראל, פקודות. זה לא מערכת היחסים בין ארצות-הברית לישראל, לא רק שזה לא מערכת היחסים בין הממשלות, זו גם לא מערכת היחסים בין העמים. ארצות-הברית היא תיבה פתוחה ואנחנו יכולים לדבר שם ולהשפיע גם על הממשל האמריקני, גם על הקונגרס והסנט, על הנשיא עצמו ועל צוות עוזריו. זו חברה פתוחה השומעת ושוקלת את הדברים באופן הגיוני וגם באופן ערכי. מעל לכל יש לנו תמיד נגישות מלאה לדעת הקהל האמריקנית כפי שיש לכל אדם ולכל גורם נגישות לדעת הקהל הישראלית. העובדה הזאת נותנת לנו אפשרות לנתב, להשפיע או להעצים את הכיוון האמריקני שבלאו הכי נוטה בכיוונים שהצעתי כאן.
לדעתי זוהי הזדמנות ייחודית שאנחנו עומדים בפניה, ועל כן אני אסכם את מה שאמרתי. אנחנו צריכים להדוף את הסכנות, וההדיפה המיידית והחשובה ביותר מעבר להתארגנות שלנו לקראת איום אפשרי מעיראק, זה לפעול במהירות רבה מאוד במישור הבינלאומי והטכנולוגי על מנת להרחיק את הסיכון לתעופה האזרחית הישראלית והבינלאומית בכללה, ואילו הדבר השני הוא להתחיל להתוות נתיב בעולם שאחרי המתקפה האמריקנית בעיראק, כדי להביא לשינוי לא רק שם, אלא גם כאן על ידי חילופי ההנהגה, על ידי תקופת ביניים של שיקום כלכלי ורפורמות פוליטיות ואחרות, ועל ידי הבטחת ביטחוננו בשמירת מעטפת הגבולות תוך כדי קידום פרוייקט לשיקום הפליטים הפלשתיניים.
אני חושב שהדבר הזה הוא לא מעבר לים, במובן מסוים הוא מעבר לים אבל הוא בטח לא בשמיים. חלק ממה שאמרתי נמצא בשמיים וחלק ממה שאמרתי נמצא מעבר לים, אבל הכל בטווח הישג.

הדפסשלח לחבר
עבור לתוכן העמוד